כל מספר זוכה: ריבוי הקטגוריות במרוצים עממיים מייצר אלופים רבים

טקס הסיום של מרוץ הרצליה בבוקר שבת האחרון החל זמן קצר אחרי שאלפי משתתפיו החלו כבר להתפזר לבתיהם. על המדשאה שמול קניון שבעת הכוכבים נותרו עשרות בודדות של רצים - גרעין קשה ועיקש של מתחרים מהזן שמורגל לטפס על דוכן המנצחים בסיומם של מרוצים. בסבלנות אין קץ החל הקריין להקריא את שמותיהם ולהזמינם לפודיום לקבל את הגביע הנכסף.

"מדהים שאנשים בגיל הזה עדיין רצים", ציין אדם שישב בקהל ומחא כפיים בהתלהבות לשלושה ספורטאים צנומים ותזזיתיים שגילם נושק ל־70 ועמדו על דוכן המנצחים.

אבל לא כולם היו נלהבים. השמש כבר עלתה והחלה להרתיח את המדשאות הירוקות, והיו מי שהתלוננו על אורכו של הטקס. במיוחד בני משפחותיהם של זוכים אחרים שהמתינו דקות ארוכות עד שהגיע תורם להיקרא לדוכן המנצחים. "כמה עוד נשאר?", תהה אחד מהם בקול רם בעוד הקריין מזמן את זוכיה הנרגשים של קטגוריית גיל נוספת - אחת מבין 17 שקיימות רק למקצה של 10 ק"מ.

כנהוג בתחרויות עממיות רבות, כל עשור בחיים זיכה את המשתתפים להשתייך לקבוצת גיל מסוימת (למשל, גילאי 29-20 ואחריה 39-30 וכן הלאה) עם חלוקה נוספת המתבצעת באופן מתבקש בין גברים לנשים. כמות הגביעים על שולחן הטקס הארוך הייתה עצומה: עשרות גביעונים מוזהבים שמהווים גם מקור לא מבוטל של אושר וסיפוק עבור אלו הלוקחים אותם הביתה בסופו של כל אירוע שכזה.

"לא להרבה אנשים יש סיכוי להתברג בין שלושת המקומות הראשונים הכלליים במרוצים או בכלל בתחרויות ספורט", הסביר מישה וורד, רץ אמריקאי ותיק, במאמר שכתב על אודות החלוקה לקבוצות גיל רבות באירועים ספורטיביים עממיים. "ככל שאנחנו מזדקנים, ההתרגשות והסיפוק מלהגיע לאחד משלושת המקומות הראשונים בקטגוריית הגיל הספציפית שלנו - הופכים להיות גדולים יותר". אלו המוצאים עצמם בסופו של מרוץ על דוכן המנצחים מעידים כי זו תמיד הפתעה נחמדה לשמוע את שמם מוכרז בטקס הסיום.

ספורטאים מהזן התחרותי יותר, שמעדיפים לא להשאיר דברים ליד המקרה, לעתים יתצפתו במשך התחרות או המרוץ על בני גילם ומינם וינסו להבטיח שאלו לא יעקפו אותם. "גם אצלנו יש תחרותיות אדירה", הסביר לי פעם חבר שמשתייך כיום לקטגוריית הגיל 69-60 ונמנה עם מוביליה. בעקיצה גם הוסיף: "חכה שתגיע לגיל שלנו, אז תבין. יש המון סיפוק בכל גביע שאתה זוכה בו". ריבוי קבוצות הגיל במרוצים ותחרויות, כך הטיף לי פעמים רבות, הוא דבר מתבקש מהסיבה הפשוטה ש"אי אפשר להשוות בין הביצועים של ספורטאים חובבנים בני 60 לאלה של ספורטאים בני 20". כל גיל ראוי לכבוד ולגביע שלו.

אז מתי בדיוק החלה ה"גילנות" בתחרויות הספורט העממי? קשה להצביע במדויק על נקודת הזמן שבה גם אלו שאינם נמנים עם שלושת המקומות הראשונים בדירוג הכללי של תחרויות ספורט ומרוצים החלו להיקרא בטקסי הסיום אל דוכני המנצחים. לדברי ניר ברק, מייסדה של חברת הפקת אירועי הספורט והתוכן הוותיקה "שוונג", ומי שנחשב לאחד ממפיצי הבשורה של ענפי הפנאי והסיבולת בישראל, "הטירוף התחיל לפני יותר מעשור, כשהאפשרות של ספורטאים חובבנים לעמוד בשורה אחת עם המקצוענים של תחומם נפתחה וכפועל יוצא אף לעמוד על פודיום ולקבל גביע, רגע לפני או אחרי שאלוף הארץ היה על אותו פודיום".

ברק מסביר שכך גם נוצר מצב שבו שהספורטאים החובבנים נלחמים על מקום בדוכן המנצחים, גם אם בפועל התוצאה שלהם רחוקה מלהיות מרשימה. "אתה יכול, למשל, להיות היום 'אלוף ישראל בטריאתלון', כאשר בפועל בכלל לקחת מקום ראשון בקטגורית הגיל 60 פלוס שבה היו רק שלושה משתתפים. גם במקרה כזה עדיין תיחשב לאלוף ישראל".

ברק מציין שמזווית מארגן האירועים, ריבוי קטגוריות הגיל הביא עדנה לטקסי הסיום - שהפכו מאירוע מיותם ודל משתתפים לאירוע שבו נוכחת כמות רבה של ספורטאים אשר אליהם מתלווה גם מספר לא מבוטל של בני משפחה. חגיגה של ממש.

לדברי גורם המעורב בהפקת אירועי ספורט בארץ בעשורים האחרונים, "היום אנשים פשוט רוצים עוד ועוד גביעים. גם בן ה־6 וגם בן ה־86. לאנשים מאוד חשוב הגביע ולפעמים ככה הם גם בוחרים את התחרויות שבהן ישתתפו. לפעמים הם אפילו יעברו מקצה בבוקר המרוץ אם יראו שאין להם סיכוי לזכות בגביע. כשיש פחות קטגוריות ופחות גביעים, אנשים פשוט מתלוננים".

ישנה תיאוריה מעניינת נוספת שטוענת כי אחת הסיבות שתרמו לריבוי קבוצות הגיל באירועי ספורט בעשורים האחרונים הייתה ירידה במחירי הגביעים המוענקים בסיומם. תיאוריה זו מכונה: "תיאוריית גביעי הפלסטיק". לא ברור עד כמה היא מציאותית, אך אין ספק שהעובדה שגביעים עשויים כיום מחומרים זולים מאוד בהחלט מאפשרת למארגני אירועים לקנות כמויות גדולות יותר מהם.

המבקרים של התופעה, ויש לא מעט כאלו כפי שנשמע לעתים בטקסי הסיום, משווים את חלוקת הגביעים הארוכה והאינסופית בתום אירועי ספורט ל"תופעת גביעי ההשתתפות" השנויה במחלוקת. הכוונה היא בעצם לתפיסה חינוכית רווחת למדי בעולם בעשורים האחרונים, שבה כל מי שמשתתף בפעילות מסוימת שמצריכה בדל של מאמץ, ראוי לקבל גביע או פרס על השתתפותו בלי שום קשר להצלחתו. "זו התחושה לפעמים", הם אומרים, "כאילו כל מי שמגיע היום לתחרות או מרוץ חוזר הביתה עם גביע".