יש לך ווטסאפ ממשורר: לקבל שיר מטובי הכותבים בארץ

ג'ון ג'ורנו היה משורר ואמן פרפורמנס אמריקאי. בשנות ה־60 הוא הקים חברה ללא מטרות רווח שנקראה "Giorno Poetry Systems" ונועדה להפיץ שירה. הוא יזם הרבה שיתופי פעולה ואירועים אקספרימנטליים, והעביר את השירה דרך עוד צורות של אמנות. אבל אחד ההיבטים הכי מעניינים של פעילתו נבע מתוך ההבנה — כבר אז — שיכול להיות קשר עמוק בין שירה לטכנולוגיה, שירה למולטימדיה.

ב־1968, בזמן מלחמת וייטנאם, הוא יזם את הפרויקט "Dial a poem" — "חייג שיר" בתרגום חופשי — שבו הוזמנו אנשים לחייג למספר טלפון, ושם על הקו, באופן הכי ישיר ואינטימי, משוררים היו קוראים באוזניהם שיר. וויליאם בורוז, ג'ון אשברי, פטי סמית ועוד דמויות בולטות בשירה האמריקאית של אז ישבו מצידה השני של השפופרת.

עכשיו, בזמן מלחמה, בעיריית תל אביב חשבו על רעיון דומה. צוות "דבק" של אגף התרבות, שאחראי על שילוב קהלים צעירים באירועי תרבות בעיר, בשיתוף פעולה של מרכז תרבות בית אריאלה, העלו את פרויקט "בקולי: שירי נחמה". במקום חיוג ושיחת טלפון עם משורר – מקבלים הודעה קולית בווטסאפ, שבה משורר או משוררת קוראים שיר משלהם. בכל יום בשעה 21:00 נשלח שיר קולי קצר לחברים בקבוצת הווטסאפ, שפתוחה לכל מי שמעוניין להצטרף.

אוצרת הפרויקט תהילה חכימי: משוררים יכולים כמובן להתנדב כאזרחים כעת אבל כמשוררים אין להם הרבה ערוצים לתרום. וזה מיזם שמאפשר זאת"

הרעיון היה של דר לאור, מעצבת גרפית המתמחה במיתוג ותרבות, שחברה בצוות "דבק". "אנחנו מתנהלים כצוות חשיבה, נפגשים פעם בשבוע, חושבים על רעיונות ויוזמות וכל אחד מביא דברים מעולמות התוכן שלו", מספרת לאור. "ברגע שהתחילה המלחמה כל הפרויקטים שלנו הוקפאו או נפסקו, אבל גילינו הזדמנות. אנשים צריכים הפוגה מהחדשות. אנחנו מנסים להראות לצעירים שיש כל מיני דרכים לצרוך תרבות, לא רק קלאב או ‘התדר’. התקופה הזאת של תרבות בעצימות נמוכה מאפשרת ליצור פרויקטים אלטרנטיביים".

כשפרצה המלחמה לאור הייתה בכלל במדריד. "הלכתי לראות שם את הגרניקה, יצירה מאוד רלוונטית של פיקאסו, ונתקלתי בעבודות האמנות של ג'ורנו מ־1968. 'חייג שיר' דיבר על הטלפון כאמצעי לתקשורת המונים, זה היה חלק מתנועת האמנות המילולית האמריקאית של סוף שנות ה־60. זה התאים לאופי התקופה ולאופי האנשים, והשירה הייתה מחוברת להלך הרוח הפוליטי. השירים התייחסו למלחמה, לפנתרים השחורים, והיו שם גם שירי אהבה גאה. את החיבור בין מלחמה, שירה ותקשורת המונים רצינו להביא לכאן".

את פרויקט "בקולי" אוצרת תהילה חכימי, משוררת, סופרת ומנהלת פרויקטים ושיתופי פעולה בבית אריאלה. חכימי פנתה לכ־20 משוררות ומשוררים, שהקליטו את עצמם קוראים משיריהם באולפן הפודקאסטים של בית אריאלה. בין המשוררים שהשתתפו: רוני סומק, ריטה קוגן, טל ניצן, אורין רוזנר, עדי עסיס ואחרים. אנשי "דבק" טיפלו בפלטרפורמה השיווקית, "העברנו הכל בצורת גרילה — שלחנו הודעות פרטיות, כמו מכתב שרשרת ווטסאפי, ואנשים העבירו לחברים שלהם להצטרף לקבוצה", מספרת לאור.

כך התמלאה קבוצה אחת, שמונה 935 איש, וכעת נפתחה קבוצה שנייה (הצטרפות בכתובת: linktr.ee/bekoli). הפורמט נשאר אינטימי: הודעה קולית שמגיעה עם ערב, בצירוף עבודת אנימציה שיצרה לאור לפי השירים. "זה מעין ארט קאבר, כמו עטיפה של סינגל", היא מספרת. "אין לנו אפרכסת, אבל זו פעולה אישית ומנחמת שמישהו לוחש לך באוזן".

נראה ששירה, שהיא טקסט קצר ומהיר יחסית, יכולה להתאים לאנשים צעירים.

"קראתי שיש עלייה בצריכת שירה, זו מגמה שקיימת זמן מה, משוררים צעירים שהם דמויות בועטות וגיבורי תרבות כמו 'הבה להבה' שעושים את זה הרבה. אבל המלחמה הפכה את המדיום הזה לרלוונטי יותר. יש בו מצד אחד מימד רציונלי, לקרוא טקסט ולהבין. אחת הדרכים להתמודד עם התקף חרדה זה למנות את הדברים שאתה רואה, ככה שלקרוא מילים ולהגות אותן זו פעולה רציונלית מרגיעה. אנשים זקוקים לעוגן של פעולות פשוטות בסיסיות כמו קריאה וכתיבה. עם זאת השירה מחברת גם למקום אישי וכואב. זו התרבות שלא ידעת שאתה צריך. מאז 7 באוקטובר ברשתות החברתיות שמתי לב שבמקום תמונות מזעזעות הרבה אנשים מצטטים שירים, אמרות שפר, פתגמים. הדימויים הוויזואליים הפכו להיות מאוד מילוליים".

באתר בית אריאלה עולים כל יום סרטוני אנימציה שנוצרו לפי השירים, עם כתוביות של הטקסט, ובסוף כל שבוע עולים השירים הקוליים לרשימת האזנה בספוטיפיי.

תהילה חכימי מספרת שבבית אריאלה עובדים עם צוות "דבק" על פרויקטים שונים, וכשעלה הרעיון לשירה קולית — היתה התלהבות רבה. "הזמנו משוררות ומשוררים לקרוא, מעין הומאז' לרעיון של ג'ורנו, רק שהשירים מגיעים לאנשים באמצעים שיש היום, ווטסאפ וספוטיפיי. הרעיון הוא לחזור לדבר הבסיסי הזה — שירה. רגע של קשב, שאת יושבת בשקט עם עצמך ומאזינה לשיר. הזמנו משוררים מוכרים לצד צעירים יותר, ביקשתי שיבחרו שני שירים שהם מרגישים שהם יכולים להציע כנחמה. כולם מאוד שמחו, זו תקופה שקשה להרגיש בה לא־חיוני, אנשים מתנדבים בהרבה דרכים. המשוררים יכולים כמובן להתנדב כאזרחים אבל כמשוררים אין להם הרבה ערוצים לתרום. וזה פרויקט שמאפשר את זה. ראינו בזה הזדמנות להפגיש קהל רחב יותר עם שירה עכשווית טובה.

נראה שהשירה מתאימה לזמן מלחמה.

"אני חושבת ששירה מאוד מתאימה לזמן הזה, אולי יותר מפרוזה. קשה להתמסר לסיפור, לנרטיב, אנחנו מאוד בכאן ובעכשיו, והשירה נותנת לך רגע אחד של התחברות. בפרויקט השתתפו משוררים שונים זה מזה, אלפרד כהן קרא שיר על הפופיק של אבות ישורון, הכי רחוק ואסקפיסטי; טל ניצן קראה שיר על ילדי גן שכאילו נכתב עכשיו; הדס גלעד קראה שיר שכתבה בזמן המלחמה באוקראינה, אבל מהדהד את מה שקורה כאן עכשיו. הקלטנו עד כה 20 משוררים ואני מקווה להמשיך עם עוד קבוצה בקרוב".