גדעון האוזנר: התובע החרוץ במשפט אייכמן והיועמ"ש האמיץ

1. עצמאות היועמ"ש

מי שהוביל לביצור מעמדו היה גדעון האוזנר

משפט אייכמן זכה לאחרונה לשתי תזכורות חשובות. הראשונה היא סרטו המצוין של יריב מוזר "אייכמן – ההקלטות האבודות", ששודר בערוץ כאן 11 ומשמיע לראשונה את הראיון של אייכמן מ־1957 לעיתונאי ההולנדי־נאצי ויליאם זאסן, שבו מציג אייכמן גרסה מעצימה למודעותו ולאחריותו להשמדת היהודים; גרסה שסותרת לחלוטין את קו ההגנה של "הבורג הקטן", שאותה הציג ארבע שנים לאחר מכן במשפטו בירושלים.

התזכורת השנייה היא הספר "כשאייכמן נכנס אלינו הביתה" (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד), שכתבו שני ילדיו של התובע במשפט, היועץ המשפטי לממשלה דאז גדעון האוזנר — עו"ד תמי האוזנר־רוה, יו"ר דירקטוריון חדשות 12, ועו"ד עמוס האוזנר, חבר הנהלת מכון משואה. שתי התזכורות מסייעות לשפוך אור על דמותו של היועץ האוזנר, שהחזיק במשרה שרוב הציבור הישראלי מזהה את עוצמתה, ואולי אף את כינונה, עם מאיר שמגר ואהרן ברק.

ברק כתב את ההקדמה לספר. "מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כיום", הוא כותב, "מתבסס על המאבק של גדעון האוזנר בדב יוסף ועל ניצחונו במאבק זה, כפי שקבעה ועדת אגרנט (1962)". אגב ברק היה מיועד להתמחות אצל האוזנר, אבל כמה ימים לפני תחילת ההתמחות, כשהתברר כי האוזנר עתיד לשמש כתובע במשפט אייכמן, ביקש ברק להחליף את מקום ההתמחות. "כניצול שואה", כתב, "התחלתי לתהות אם אוכל למלא כראוי את תפקידי. עם התקרבות תחילת המשפט הגעתי לכלל מסקנה כי המעמסה כבדה היא מדי. ביקשתי מהיועץ המשפטי לממשלה לשחרר אותי מתפקידי. הוא הסכים, ודאג להעברתי להמשך התמחות בפרקליטות".

מטבע הדברים נרשם האוזנר בהיסטוריה כתובע של אייכמן, אבל הקרדיט השני הגדול שרשום על שמו וקצת נשכח הוא תרומתו לביצור עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה, שבימים ההם לא היתה ברורה, ובוודאי שהפוליטיקאים לא ששו להכיר בה.

האוזנר מונה ליועץ ב־1960. שר המשפטים דב יוסף דרש ממנו לפתוח בהליכים פליליים נגד חבר הכנסת לשעבר אליעזר ליבנה בנימוק שהוא "מרחרח" סביב הכור האטומי בדימונה ומתעניין בטכנולוגיה צבאית ישראלית מתקדמת ובמחקר הגרעיני של ישראל. האוזנר, כותבים ילדיו, סירב לדרישת השר: "אני לא ראיתי במעשיו של ליבנה עבירה, מה גם שהוא היה אז, כאמור, עיתונאי. אמרתי ליוסף כי התעניינות אינה עבירה, וכי אם אין הוכחות כי עבר עבירה – לא יוגש כתב אישום. הבהרתי כי העניין נתון לשיקול דעתי הבלעדי, וכי לדעתי יש כאן גוון של רדיפה פוליטית שמגיעה מלמעלה".

גם לאחר ששר המשפטים יוסף הבהיר ליועץ ש"בן־גוריון לוחץ" להגיש כתב אישום, לא זז האוזנר מעמדתו שבלי ראיות אין אישום. ההיתקלות הזו עם הדרג הפוליטי שמעליו, שר המשפטים, דרבנה את האוזנר לכתוב לראש הממשלה בן־גוריון להציב בפניו את הצורך לעגן את עצמאותו ואי־תלותו של היועץ המשפטי לממשלה. מדובר בסמכויות הנרחבות ביותר של עובד ציבור כלשהו בישראל, ואולי בעולם כולו, שלא הוגדרו בשום חוק. זהו עוד אחד מהאבסורדים שמלווים את שלטון החוק בישראל עד היום: עובד הציבור החזק מכולם, היועץ המשפטי לממשלה, פועל ללא חוק מסמיך. התקלה הזו לא תוקנה עד עצם היום הזה.

בכל מקרה בקשת האוזנר הגיעה לדיון בממשלה, שהחליטה להקים ועדת משפטנים בלתי תלויה לבחון את מעמד היועץ. בהרכבה היו שני שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, היו"ר, וצבי ברנזון ולצדם עורך דין פרטי, אברהם לוין. "ועדת אגרנט הראשונה" (השנייה בראשות אגרנט קמה לבחינת מחדלי מלחמת יום כיפור) קבעה שהסמכויות בתחום הפלילי מוקנות ליועץ המשפטי ו"עליו להפעילן מתוך שיקול דעת עצמאי בלי להיות כפוף להוראות או למדיניות של הממשלה או של שר המשפטים". אגב, הוועדה קבעה גם ששר המשפטים רשאי ליטול לעצמו את הסמכויות האלה, אולם כל עוד לא עשה כן – מוסמך היועץ, והוא בלבד, להפעילן.

מסקנות הוועדה אומצו במלואן על ידי הממשלה, ועדיין המקור המחייב של מעמד והנחיות היועץ - כמשקפות את החוק וכמוסמך הבלעדי בהפעלת האכיפה הפלילית - איננו חוק, ולמרבה הצער גם לא חוק יסוד, אלא החלטת ממשלה. ובימינו אלה, כשמעמד היועץ המשפטי נמצא תחת איום פוליטי – מדובר בנורמה "מוחלשת" שנטועה בעיקר במסורת, בכבוד למוסד ובמשקל האישים שאיישו את התפקיד.

אחרי האוזנר הגיעו שמגר וברק, שרוממו את מעמד היועץ המשפטי. אחריהם החלה שחיקה עקבית שהגיעה לשיאה כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן חסר תקדים ביזה את רשויות האכיפה, והאשים את היועץ אביחי מנדלבליט, הפרקליטות והמשטרה בתפירת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מהימין.

כיועץ משפטי לממשלה רשם האוזנר שני תקדימים שלא חזרו מאז. הוא היה הראשון והיחיד לשמש כתובע שמופיע מדי יום בבית המשפט, משפט אייכמן כמובן. והוא היה גם הראשון והיחיד שפנה לפעילות פוליטית לאחר פרישתו. ב־1965 הוא נבחר לכנסת ברשימת הליברלים העצמאיים וכיהן בארבע כנסות רצופות. בנוסף כיהן כשר בלי תיק בממשלת גולדה מאיר ולאחריה בממשלה יצחק רבין הראשונה.

2. מפתח סול

סדרת המופת "סמוך על סול" שהסתיימה - בדיון או סאטירה?

בשבוע שעבר חוו חובבי הסדרות האיכותיות בטלוויזיה פרידה כואבת במיוחד מ"סמוך על סול", סדרת הפריקוול של "שובר שורות", שיחד איתה תצטרף לפנתאון סדרות המופת של כל הזמנים.

עו"ד סול גודמן הוא השם היהודי שג'ימי מקגיל בחר בגלל היתרון המקצועי שמקנה כביכול שם יהודי. הבדיחה, המחמאה או הביקורת היא על חשבוננו. ועדיין, חדר ההמתנה במשרדו מאכלס טיפוסים שעורכי דין יהודים לא ממש משתגעים עליהם. קולקציה שהתקבצה שם היישר מתחתית הקיום האנושי והחברתי. נרקומנים מחוקים, מאוננים בפומבי ונפגעים שגודמן הצליח להוריד מהאמבולנסים.

"סמוך על סול". עורכי הדין מוגדרים על ידי לקוחותיהם | יח"צ

עורכי הדין מוגדרים על ידי לקוחותיהם, וגם על ידי בתי הגידול האקדמיים שלהם. אם למדת בהרווארד או ייל תגיע לה.ה.מ. (המשרד היוקרתי שדחה את ג'ימי), ואם למדת במכללת סמואה האמריקאית, כמו ג'ימי, אז תהיה סול גודמן ואלה יהיו לקוחותיך. המציאות הזו, שעושה עמו עוול, שבוודאי לא משקפת את יכולותיו המבריקות כעורך דין, מסיטה אותו למסע נקמה כפול: ראשית, לחיסולם התדמיתי, ובהמשך אף הפיזי, של נציגי האליטה בסדרה (המשרד היוקרתי ובכיריו - אחיו צ'אק, והשותף הווארד); שנית, לחיסול כל שריד וזכר להתנהגות אתית ונורמטיבית. לקודים בסיסיים שמחייבים עורך דין.

"אופיסר אוף דה קורט"? הצחקתם. הייעוץ המקצועי שהוא מעניק לסוחרי ויצרני הסמים לא פוסח על רצח (גודמן מעדיף לדבר במטפורות כמו "לשלוח לבליז", "נוהל הכלב הזקן" וכדומה), וכמובן מעשי תרמית והונאה, הלבנת הון, ואפילו החלפת אסירים – מציאת מתנדב שיישב בכלא במקום הלקוח שנדרש לחלצו.

לא חייבים, אבל אפשר לראות בסדרה גם סוג של סאטירה על מקצוע ומעמד עורך הדין. האם גודמן הוא רק המצאה ובדיון, או שאולי הוא מבטא את מתיחת גבולות המקצוע למחוזות שאינם זרים לו (למקצוע) לגמרי: מחוזות של תאוות הניצחון בכל מחיר, רדיפת הבצע, היצירתיות התחבולנית, היהירות והרברבנות. אז נכון שאין עורכי דין כמו סול גודמן, אבל גם אם יש כאלה שמתקרבים ל־50% ממנו, יש מקום לדאגה.