ליאו מסי - הגאון שגורם לנו להרגיש טוב יותר

1. השבוע, כשראינו את נבחרת וילס הבינונית משהו משחקת, אחד הבנים שלי שאל את אחיו אם נבחרת וילס טובה. זה ענה לו: "כל מי שהגיע למונדיאל הוא טוב, אחרת הוא לא היה במונדיאל". וזה נכון. לא רק לגבי נבחרות אלא גם לגבי שחקנים. יש לנו נטייה לזלזל ב"סתם" שחקנים, אבל האמת היא שכל אחד ואחד מאלו שהגיע לרמה של הנבחרת הלאומית שלו, בטח כזאת שמשחקת במונדיאל, הוא כישרון יוצא דופן. מאלו שכבר בגיל עשר שיחקו עם הילדים בני ה-15. אבל אנחנו מסתכלים עליהם כאילו הם סתם אחד האדם. קחו שחקן כמו אוליביה ז'ירו בנבחרת צרפת, שרק השבוע שבר את שיא השערים לשחקן באחת הנבחרות הגדולות בעולם, ועדיין יש לא מעט שיטענו שהוא שחקן "בינוני". הסיבה שאנחנו נוטים לזלזל קצת באנשים "סטנדרטים" היא קיומה של הגאונות. הגאונות ששמה בצל אנשים שיודעים לעשות פשוט עבודה טובה. כבני אדם, אנחנו מוקסמים ממנה. "ויל האנטינג", "נפלאות התבונה", "האיש שידע אינסוף" הן רק דוגמאות לסרטים ששבו את הדמיון שלנו בזכות הגיבור הגאון שלהם.

2. אבל גם בגאונות יש רמות שונות. אנחנו לא סתם אוהבים גאונים, אנחנו מעדיפים את אלו שנראים כמונו. "ויל האנטינג" קוסם לנו לא רק בגלל הגאונות של הגיבור אלא גם מפני שהוא מגיע מרקע קשה. גאון שגדל עם כפית של כסף בפה הוא לא מעניין. סטיבן הוקינג היה מפורסם לא רק כי היה פיזיקאי גאון, אלא גם בגלל הנכות הקשה שלו שהעצימה את אותה גאונות. האגדה על זה שאלברט איינשטיין לא סיים תיכון מספקת לנו גיבור "אנושי" כמעט. גם במגרש הספורט אנחנו מעדיפים את הגאונים שלנו אנושיים. הכדורסלן לארי בירד תפס את העין מפני שהוא היה לא אתלטי בעולם של אתלטי-על. מייקל ג'ורדן לא היה אנושי בכלל, אבל בהשוואה אליו לברון ג'יימס תמיד ייצא חסר כי הוא פיזי וחזק הרבה יותר, אז קשה לנו להזדהות איתו.

3. פה אנחנו מגיעים לליונל מסי. בקרב התמידי בינו לבין "התאום" שלו כריסטיאנו רונלדו יש לו יתרון ענק – העובדה שהוא לא ענק דווקא. רונלדו הוא פנומן פיזי עצום בעוד מסי נמוך, לא פיזי ולא נראה אתלטי במיוחד. הגודל שלו מעצים את הגאונות שלו על המגרש. אלא שיש בגאונות של מסי משהו מטעה. אנחנו רגילים לחשוב על גאונים כעל אנשים שיושבים בחדר לבד ופותרים דברים בכוח המחשבה בלבד. מסי הוא כביכול כזה – מספר פעמים במשחק הוא עושה פעולה מבריקה שגורמת לכולנו לתפוס את הראש. אלא שבניגוד לאביו הרוחני, דייגו מראדונה, מסי הוא לא גאון שפועל מתוך כאוס או בצורה אינדיבידואלית, אלא דווקא בתוך מערכת שיודעת לנצל למקסימום את היכולות שלו. הוא לוקח את הניגוד המובנה שיש בכדורגל – ספורט קבוצתי שיודע להעצים את האינדיבידואל – ומשלב אותם ליצירה מושלמת. לא פלא, על כן, שבמקום שבו אין מערכת מושלמת, כמו נבחרת ארגנטינה, הגאון הזה שבאמת יכול להגיד בראיונות עבודה שהוא "שחקן קבוצתי" – מתקשה להבליט את היכולות שלו.

4. הדמויות המעניינות ב"ויל האנטינג" בעיניי הן לאו דווקא הגיבור של הסרט אלא השניים שמלווים אותו: הפסיכולוג המזדקן, בגילומו של רובין ויליאמס, וחברו הפרופסור המזדקן, ג'רלד לאמבו. השניים הללו גם הם גאונים. אלא שאנחנו נתקלים בהם בערוב ימיהם, כאשר הרגעים הגדולים שלהם מאחוריהם. לאמבו מאיץ בוויל למצוא עבודה ולמצות את היכולת שלו כי הוא יודע שגאונות לא נשארת לנצח. הדבר נכון כפליים על מגרש הספורט, שם ההזדקנות היא מהירה ביותר. כשאנחנו צופים במסי עכשיו, אנחנו כבר לא רואים את ויל האנטינג, אלא דווקא את לאמבו שמנסה לחלץ עוד קצת מהקריירה שלו. מסי כבר לא רק מוגבל על ידי הכאוס של הנבחרת שלו, אלא על ידי הפיזיולוגיה שלו עצמו. השילוב של המגבלות האלו הופך את הגאון הזה לעוד יותר אנושי בעינינו, עוד יותר כזה שקשה שלא להיות בעדו. כמו רוג'ר פדרר המזדקן, כמו טום בריידי המזדקן, אנחנו שוכחים את הטינה שלנו כלפיו ורוצים פתאום בהצלחתו. ואז מגיע גול כמו זה נגד מקסיקו, רגע מבריק של גאונות צרופה במשחק שרחוק מלהיות טוב שלו, ואנחנו קצת מרגישים יותר טוב עם ההזדקנות שלנו, אנו שמלווים את מסי מאז שהיה ילד קטן. אולי אנחנו עדיין לא חסרי ערך לגמרי. כי כידוע, כדורגל הוא החיים.