"הרוצח": סרטו האישי והאינטימי ביותר של דיוויד פינצ'ר

מבין הבמאים שהעבירו את מרבית העבודה שלהם לנטפליקס, דיוויד פינצ'ר הוא היחיד שבאופן תיאורטי היה יכול להמשיך לעבוד עבור האולפנים הממוסדים, ואף ליצור עבורם להיט הוליוודי מסחרי. מ"מועדון קרב" דרך "הרשת החברתית" ועד "נעלמת", סרטיו של פינצ'ר היו מיקס מסחרי ומרתק של קובריק וכריסטופר נולן: קולנוע סטרילי, מרוחק, שעוסק בתעתועי תודעה.

אבל פינצ'ר, תחת חסותה של נטפליקס, בוחר בשנים האחרונות לעשות יצירות מופנמות יותר. "מאנק", הסרט על יצירת "האזרח קיין", וכעת "הרוצח", עיבוד לרומן גרפי, שהוא יותר מטא־סרט מסרט. בדרכו הכמעט סדיסטית, קשה להתנער מהתחושה ש"הרוצח" הוא סרטו האישי ביותר של פינצ'ר. לאו דווקא הטוב ביותר שלו, אבל האישי ביותר.

לפני התקציר והמלצת הצפייה: אזהרת טריגר. מי שמתקשה להתמודד עם דימויים של אלימות רנדומלית מאז 7 באוקטובר שייזהר מהסרט הזה, שיכול להעיר טראומות ולא לספק אתנחתה אסקפיסטית. שם הסרט מסגיר את אופיו האפל והאלים. עם זאת, צריך להדגיש שכרגיל אצל פינצ'ר זה סרט שמספק מבט מרוחק, קליני, כמעט אירוני, על אלימות קיצונית ועל חוסר המשמעות והתוחלת שבה.

מייקל פסבנדר מגלם רוצח שכיר נטול שם (על כרטיסי הטיסה וכרטיסי האשראי הוא מזדהה בשמותם של דמויות מסיטקומים אמריקאיים משנות ה־70 וה־80) שמחכה בצללים עם רובה צלפים כדי לחסל אדם שמישהו הזמין את התנקשותו. כשהמשימה משתבשת, הרוצח נהפך מרודף לנרדף, ויוצא למסע מרובה תחנות בחיפוש אחרי האנשים ששמו תג מחיר על ראשו, לחסל אותם לפני שיחסלו אותו, ולנקום בהם על כך שפרצו לביתו וניסו להרוג את בת זוגו.

חצי השעה הראשונה של הסרט היא הטובה בו, והיא מצוינת ממש. היא הוכחה שאין עוד במאי כיום כמו פינצ'ר, שמביים את סרטיו בחדות של סכין מנתחים, בקצב איטי ומדוד שמפרק את העלילה לחלקיקי פעולות. בחצי השעה הזאת כמעט כלום לא קורה: המתנקש מחכה שהמטרה שלו תגיע הביתה ומבלה שעות וימים במשרד נטוש של WeWork, מביט ברחוב שמתחתיו ובחלונות הבתים שמולו. מנסה להישאר חד וערני.

אף שהסרט מלא כולו בקריינות מפיו של פסבנדר, הדמות עצמה כמעט שלא מוציאה הגה מפיה. הוא רק יושב באפלה ומסתכל מבעד לחלון. המערכה הראשונה נראית כמעט כמו פורטרט עצמי של הבמאי. מישהו שעסוק במבט. מבעד לחלון או מבעד לכוונת רובה הצלפים. למראה החצי השעה הזאת אי אפשר שלא לחשוב על "חלון אחורי" של היצ'קוק. כמו בסרט ההוא, גם "הרוצח" מגיב למדיום הקולנועי משני צידי הכיסאות שלו: כיסא הבמאי, שמחפש את הדרמה שמולו, שמחפש את העלילה, שמנסה למסגר את הסיפור, ולהוציא לפועל את המשימה שעבורה נשכר. ומנגד כיסא הצופים, שיושבים באולם הקולנוע או בבית ומתפקדים בתור מציצנים לחיים של אחרים, ששואבים סיפוק כמעט פרוורטי מאקט ההתבוננות, מבלי שהם נמצאים בסכנה להיתפס.

אבל כשזה מגיע מפינצ'ר, יש משהו נוסף. לכל אורך הקריירה שלו פינצ'ר הוא המתעד הגדול של ימינו למוחם ותודעתם של רוצחים ופסיכופתים. סדרת הטלוויזיה המצוינת שלו בנטפליקס, "מיינדהאנטר", היתה כמו הודאה שלו — שזה למעשה מה שמעניין אותו. הוא לא במאי, הוא חוקר פורנזי שמנסה לתרגם את דפוס הפעולה של הפסיכופתים והרוצחים הסדרתיים לאירוע אסתטי. הקליניות הצוננת והמצמררת שבה פינצ'ר מבצע את סרטיו יוצרת את התחושה שהוא מזדהה עם האנשים קרי הדם והמזג האלה. שמשהו ברוצח השכיר הזה — בהכנות שלו, בריטואלים שלו, במקצועניות הפדנטית שלו — קרוב אליו.

רוב סרטיו של פינצ'ר עוסקים באנשים שיש בהם משהו מכני, ריק מרגשות, שפועלים מתוך שכל או אינסטינקטים. "אל תיקח את זה אישית", היא אחת המנטרות שהרוצח ממלמל לעצמו שוב ושוב, הרוצח שטוען שהוא כה טוב במשימתו כי פשוט לא אכפת לו מכלום. ואז הוא מפשל ואז הוא לוקח את זה אישית ונראה שכן אכפת לו, לא משנה ידקלם לעצמו את הסיסמאות שאמורות לנתק אותו ממשימתו.

"הרוצח" הוא אחד הסרטים הטובים של פינצ'ר, דווקא בגלל שנראה שהוא עושה אותו כדי להסביר את עצמו ואת יצירתו: במאי שנראה מנותק רגשית מגיבוריו, אבל בעצם אכפת לו מהם מאוד.

***

עוד שתי יצירות אפלות בנטפליקס

"משחק הוגן". למי שזוכר, רגע לפני סוכות הסרט הזה הוקרן בבתי הקולנוע לפני שעלה לצפייה בנטפליקס. זו דרמה פסיכולוגית עם אווירת מותחן אפלולי, שקצת נראית כמו סרטי המתח של שנות ה־80, אבל יש בה עלילה עם היפוך תפקידים מעניין, שמתאימה לעידן שאחרי Metoo. הבמאית קלואי דומונט, שזה סרטה הראשון, סיפרה שהסרט מבוסס על חוויה אישית. פיבי דינוור ("ברידג'רטון") ואלדן ארנרייך ("יחי הקיסר") מגלמים בני זוג שמסתירים את הרומן שלהם ממקום העבודה התחרותי שבו הם עובדים: בנק השקעות יוקרתי. כשהאשה מביניהם מקבלת קידום שהפך אותה לבוסית של בן זוגה, הוא לא לוקח את זה טוב בכלל והופך אלים ומסוכן.

"הסמוראית כחולת העין". אף שהסדרה הזאת, בת שמונת הפרקים, נראית כמו יצירת מנגה יפנית, היא למעשה הפקה אמריקאית (עם אנימציה צרפתית) שנוצרה על ידי התסריטאי מייקל גרין ("בלייד ראנר 2049", "לוגאן") יחד עם בת זוגו אמבר נויזומי. ביפן של המאה ה־17, סמוראית, שעיניה הכחולות מסגירות את העובדה שהיא פרי מנישואים מעורבים אסורים, מתחזה לגבר ומסתובבת בין כפרים בחיפוש אחר צדק ונקמה. בגלל שיש משהו ב"הרוצח" של פינצ'ר שקצת מזכיר סרטי סמוראים (או את "הסמוראי" של ז'אן־פייר מלוויל), סדרה אמריקאית על סמוראית יפנית נראית כמו מנה שנייה ראויה לארוחת נטפליקס מדממת.