פנאי איור של ליסה רוק מתוך הפרק העוסק בחוסר עוררות מינית אצל נשים |
מאחורי התוויות: סדרה חדשה בכאן דיגיטל בוחנת את גבול השפיות
"האם אני נורמלי", סדרת רשת חדשה שעולה בכאן דיגיטל בשיתוף עם ערוץ ארטה היוקרתי, בוחנת את גבול השפיות ואת הצורך האנושי לקטלג הכל, גם מצבים נפשיים
בשירותים של הבית שבו גדלה מיקה אור, יוצרת סדרת הרשת #AMiNORMAL ("האם אני נורמלי"), היה מונח ה־DSM, "התנ"ך של הפסיכיאטרים", שכולל את כל ההפרעות הפסיכיאטריות. העובדה הזו היא מעין רמז מטרים למה שאור (Professional Cuddler, "דואט") עושה בשמונת פרקי הסדרה החדשה שלה, שעלתה בשבוע שעבר בתאגיד. לעסוק בתופעת הקטלוג והתיוג, וברצון האנושי לברר מיהו "נורמלי", מה מסתתר מאחורי התיוג הזה ועד כמה הוא נחוץ. היא בוחנת כמה מההפרעות המופיעות במהדורה החמישית והעדכנית של ה־DSM — גם כאלה שמוכרות מן העבר, כמו "חוסר עוררות מינית אצל נשים", "הפרעת זללנות", וגם חדשות יותר כמו "התמכרות לאינטרנט". "נדמה שאני, וכל חבריי, לוקים ברבות מהן", היא אומרת בראיון זום.
אור (36), גדלה בתל אביב וחיה כיום בניו יורק. את סדרת הרשת לתאגיד, שנעשתה בשיתוף הערוץ הצרפתי ארטה, היא בנתה מראיונות דוקומנטריים עם 70 מרואיינים, ביותר משש שפות — חלקם מתחום הפסיכיאטריה וחלקם מפגינים את הסימפטומים המופיעים ב־DSM ולכאורה עונים להגדרת הפרעה, הגם שרובם אינם מאובחנים. אורכו של כל פרק כ־12 דקות, ובין לבין השיחות משולבות אנימציות של כ־50 מאיירים. בדקה האחרונה של השיחה עם מרואייניה, היא מספרת להם שמצבם מוגדר "הפרעה". רוב המרואיינים מגיבים בחיוך: "או שהם שמחים לקבל תיוג, או שזה משעשע אותם, או שזה נראה להם מגוחך", היא מסבירה.
אחד המרואיינים המרתקים ביותר הוא ד"ר אלן פרנסיס, שעמד בראש הוועדה של המהדורה הרביעית של ה־DSM, ואחר כך יצא נגד הספר והצורך בקטלוג. הוא חושב שהתחום שלו סובל מאבחוני יתר, ושהסיבה לכך היא שחברות התרופות מרוויחות מזה. "לא לכל בעיה יש פתרון בצורת כדור", הוא אומר.
"היה לי חשוב להביא כמה נקודות מבט בעניין הזה", אומרת אור. "פרנסיס מייצג את העמדה שיש אינפלציה אבחונית: יותר ויותר אנשים מאובחנים, וזה מניע את מכונות התרופות, אבל גם פוגע במי שבאמת זקוקים לעזרה, שנופלים בין הכיסאות. הוא נלחם כעת נגד טחנות רוח, כי הוא מרגיש אחראי לתחילת המגמה. על הרבה מאוד מההפרעות שרשומות כעת ב־DSM הוא אומר 'לקחנו תופעה שיש בחיים, והפכנו אותה לבעיה פסיכיאטרית'".
ה־DSM ידוע בקביעות שנויות במחלוקת (במהדורה הרביעית הוא הגדיר "טרנסג'נדרים" כהפרעה נפשית, ושינה זאת רק אחרי הפגנות בצרפת, וזה בדיוק חלק ממה שעניין את אור, שעוסקת "בגבול הנורמלי, איך מאבחנים אותו, למה דווקא דרך הפריזמה של מחלות נפש, ואיך בכלל אפשר לשים את האנושות על תרשים של פעמון כפי שמקובל". אבל היא גם בודקת את הצד הנזקק להגדרות, המאובחנים, ואומרת שהם גם חלק מהמשחק הזה. "התרגלנו לחשוב שכדי להיות קיים אתה צריך תיוג, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות. לכל דבר יש מילות תיוג, ולכן גם שמנו בכותרת של הסדרה האשטאג. זה כאילו חדשני אבל זאת תפיסה שמרנית ומצמצמת. תיוג של הפרעה — ואני חוזרת ומדגישה שאני מדברת על ההפרעות הנמצאות באזורים אפורים — מגביל אותך. כי הרי אנחנו יכולים להיות גם זה וגם ההוא. זה שם אותך בקופסה".
ה־DSM, היא מזכירה, "הוא אמריקאי במקורו, וגם בתפיסת העולם שלו", אבל הסדרה יותר בינלאומית. "במקור תכננו לצלם באולפן בפריז, תל אביב וברלין, אבל בשל בעיות תקציב נאלצנו לשנות גישה. עם פרוץ הקורונה צילמנו את הכול אונליין. זה איפשר אינטימיות מקסימלית, כי המרואיינים נמצאים בבית, באזור הנוחות שלהם".
באחרונה ניכר שיש הרבה אנשים שרמת החשיפה בתחום הנפש שלהם גבוהה, כמו בסדרה "טיפול זוגי", שהפרק האחרון שלה שודר בשבוע שעבר גם הוא בתאגיד, בכאן 11. אור נשאלת לפשר הפתיחות הזאת. "בגלל הצילום בבית בזום, הצלחנו ללהק אנשים שבאופן טבעי בחיים לא היו הולכים לאולפן", היא אומרת. "זה ממש היה לי חשוב. לא רציתי שיתראיינו רק אנשים שמרגישים בנוח מול מצלמה".
באופן כללי, אומרת אור, "בישראל אוהבים לדבר. אנחנו תרבות מאוד מתקשרת. יש תרבויות שממש בפיגור אחרינו. אני חושבת שזה מצוין שמסוגלים לדבר על עניינים שנחשבים לטאבו, עד שזה נהפך לטרנד של פתיחות וטרנד של אבחון. אחד מכל ארבעה אנשים בתל אביב מאובחן כסובל מחרדה. הורים לוקחים את הילדים שלהם ליותר ויותר אבחונים, מינקות: מומחים לשינה, מומחים להפרעות קשב וכן הלאה. מחלות נפש זה משהו אמיתי שמצריך עזרה, ויש בעיה כשזה הופך לטרנד".