מורן איפרגן: "אני מתלבטת בלתי נגמרת, זו הסיבה שאני עורכת את הדוקו שלי לבד"

מורן איפרגן

• גיל: 41 • מקום מגורים: תל אביב

• מצב משפחתי: גרושה (מהשף אסף גרניט) + 1

• במאית ועורכת סרטים תיעודיים. סרטה "הקיר" זכה בפרס הסרט הטוב בדוקאביב (2017). סרטה "ז'ה טם רונית אלקבץ", המשודר ב־HOT 8, מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב בטקס פרסי אופיר שיתקיים ב־10 בספטמבר

איפה אנחנו תופסים אותך?

"בבית. בוקר. מסתכלת על המהפכה שהבן שלי חולל".

איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?

"אין לי מקום קבוע. מתחת לבית שלי יש סניף אילנ'ס עם הצוות הכי מהמם, אז משם אני תמיד לוקחת את הקפה לדרך".

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

"הייתי רוצה לפגוש את ריהאנה, היא אמנית מדהימה ויש לה איזו אמת, משהו שהיא עושה בדרך שלה, וזה עובד לה. גם הצייר ז'אן מישל בסקיאט ממש מסקרן אותי. וגם עם הרמב"ם, כי צורת המחשבה שלו מעניינת אותי".

על מה את עובדת עכשיו?

"יש לי כמה דברים שאני מתחילה לפתח. הסרט שלי 'ז'ה טם רונית אלקבץ' מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפרסי אופיר. הוא סוג של מאמר קולנועי שעוסק באיך רונית השתמשה באופנה כדי לומר דברים מעבר לקולנוע. הסרט התחיל כששלומי אלקבץ, אחיה של רונית, הזמין אותי לתעד את מאחורי הקלעים של התערוכה שאצרה יערה קידר במוזיאון העיצוב חולון. נצמדתי והתבוננתי ביערה עובדת וחוקרת והבאתי את זה לשדה הקולנועי, כשהכל מחובר לדמויות שרונית גילמה בקולנוע. בתור סטודנטית רציתי מאוד לעבוד עם רונית ולצערי לא הספקתי, אז זו היתה הזדמנות לפגוש את הדימוי שלה דרך הצילומים של העבודה על התערוכה. אני לא בוחרת מראש על מה אני רוצה לעשות סרט. זה משהו שמבשיל לאט דרך חוויות והתבוננות. למשל את 'הקיר', שמתעד שנה של נשים בכותל ויצרתי בשנה של הגירושים שלי, התחלתי בצילומים בלי מטרה. הייתי בכותל וצילמתי, הקלטתי שיחות, הודעות קוליות, מין יומן כזה. ההבשלה ויכולת הניסוח לוקחים לי זמן. הסרטים האישיים שלי זה סוג של בדיעבד, בתהליך לא מנוהל או מסודר".

מה השריטה שלך?

"אני מתלבטת בלתי נגמרת וזה מאוד מציק. זו הסיבה שאני עורכת את הדוקו שלי לבד. אני עושה כמות ניסיונות בלתי נסבלת, אבל מבחינתי זה מדהים כי ככה אני חוקרת את המדיום שאני עובדת בו. זה משהו שאף אחד לא יכול לסבול חוץ ממני. כמות הגרסאות שאני מייצרת עצומה".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"גדלתי בבית מרוקאי דתי מסורתי בבאר שבע. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי ובתיכון באולפנה של הציונות הדתית של פעם (ששינתה מאוד את פניה מאז), והתחנכתי בבני עקיבא. בעולם הדתי יש פחות אימג’ ויותר טקסטים. כסטודנטית אמרה לי עורכת בכירה שלימדה אותי שאני צריכה לשים לב שכדי לערוך סרט צריך לקחת בחשבון גם את התמונה. זו אחת ההארות שפתחו לי את ההבנה שיש שפה נוספת שאני צריכה לפתח".

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

"להרגיש מה אחרים מרגישים, לא מה הם חושבים אלא מה הם מרגישים. אם בשיחה עם מישהו נראה שהכל סבבה, אני רוצה לדעת מה הוא מרגיש, שהוא או ממש שמח, או מאוהב או עצוב".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר?

"לעצמי אני משקרת הרבה כשמשהו לא מסתדר ואז זה נקרא הדחקה. אבל רק בדיעבד אני מבינה שקצת רימיתי את עצמי, אולי רציתי לייפות".

מי בעינייך האדם הכי סקסי?

אני אוהבת גברים עם אנרגיה שקטה וחזקה. מישהו שרק מסתכל וזה מושך. אבל מבחינת התנהלות סקסית — זו הזמרת רוסליה".

למה את מתגעגעת?

"לתקופה שגדלתי בבאר שבע עם כל המשפחה המורחבת. אבא שלי וכל האחים שלו גרו בבאר שבע באותה שכונה. זה היה קצת כמו כפר קטן במרוקו. אני מתגעגעת לזה שהיינו עוברים מבית לבית, להיות עם בני הדודים בחופש כמו פעם, לעשות ליל סדר של 50 איש בבתים הקטנים שלנו. אני מתגעגעת כמובן לאבי שנפטר לפני שנתיים. וגם למורה שלי לערבית מהתיכון ולספרייה העירונית בבאר שבע".

איפה הכי היית רוצה לגור?

"הייתי רוצה לחיות כמו נווד, כל כמה זמן לעבור מקום. אבל אם לבחור מקום אחד — אז אזור הרי ירושלים".

על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?

"הכי על אמא שלי. לפנק אותה, לקנות לה דברים מחו"ל כי היא לא היתה שם. היא התחתנה מאוד צעירה והביאה ילדים. היא אדם ממש צנוע אז אני אוהבת להביא לה משהו בסגנון שלה: צעיף משי מפריז, תיק מאיטליה או אפילו משהו למטבח ממקס סטוק".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

"הייתי רוצה פחות להימנע מדברים, אני אדם מאוד נמנע — אז להגיד יותר כן. הייתי רוצה יותר לנהל דברים. אני אדם מאוד זורם ולא מתכננת כמה צעדים קדימה וזה יכול להיות בעייתי. הייתי רוצה להתבגר קצת, ולחיות יותר בשלום עם כל החלקים שבי: הדת והחילוניות, באר שבע ותל אביב, רווקה ואמא".

על מה יש לך רגשות אשם?

"פירוק משפחה או פירוק בית מלווה תמיד בתחושת אשמה, אפילו שזה היה הדבר הנכון לעשות עבור כולם".

מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?

"ליאו הבן שלי ושאני אמא שמשתדלת להיות מאוד מסורה, טובה, דואגת ונוכחת. ומבחינה מקצועית: לא חשבתי שאצליח לזקק את נקודת המבט והמחשבות שלי לקולנוע בצורה שתתקשר עם הסביבה. זה שאני מצליחה להעביר את מה שאני חושבת ואת נקודת המבט הספציפית שלי לסרט שאפשר להתחבר ולהזדהות איתו, זה מבחינתי הישג מטורף".

מה מפחיד אותך?

"לא לראות. מאז שאני קטנה זה הדבר שהכי מפחיד אותי. בהפסקות חשמל הייתי מתעוררת בבהלה. וגם להיות אדישה לחיים או לאבד את הסקרנות שלי לבני אדם".

מה עושה אותך מאושרת?

"להסתובב ברחוב ולעשות דברים מצחיקים עם ליאו, או שקורה משהו מצחיק ואנחנו מתפוצצים".

מה הכי חסר לך בחיים?

"להניח את הראש על מישהו. תחושה של בית ומשפחה. בית אחד התפרק ולא הצליח ואני באה ממקום שכולם ביחד".

מה הנכס היקר ביותר שלך?

"החינוך שההורים שלי נתנו לי והמסורת, כי עם זה אני יודעת להתנהל בעולם ולהתנהג עם אנשים".

איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?

"ערבות הדדית, נדיבות ודאגה. אצל הרבה מהחברים שלי המשפחות רחוקות כמו אצלי, אז חברים זה קצת המשפחה החדשה שלי בתל אביב".

מי האמנים שהשפיעו על היצירה שלך?

"דוד פרלוב הבמאי הדוקומנטרי הישראלי האהוב עליי, שעשה את היצירה המונומנטלית 'יומן', וסרט קצר שלי שנקרא 'חופשת לידה' עשיתי כהומאז' לעבודה שלו. דליה רביקוביץ, הבמאי האיראני עבאס קיארוסתמי, ש"י עגנון, שפינוזה, קניה ווסט, ריינר מריה רילקה, סלינג'ר. והתנ"ך כיצירה".

אם לא היית במאית סרטים מה היית עושה?

"זמרת. הלוואי. רציתי להיות זמרת ולא הלכתי על זה, אבל אני מאוד אוהבת לשיר".