נעם סמל: "יש לי יותר חברים מתים מחיים"

נעם סמל

גיל: 76 • מקום מגורים: יפו

• מצב משפחתי: אלמן. בזוגיות עם ברי + 3 ילדים + נכדה • מבכירי אנשי התרבות בארץ. כיהן כמנכ"ל התיאטרונים חיפה, הקאמרי והבימה. כיהן כקונסול התרבות של ישראל בארצות הברית (1992-1988). לאחרונה יצא ספרו "כניסת אמנים" (מטר), סיפורים מאחורי הקלעים של עולם התרבות הישראלי

איפה אנחנו תופסים אותך?

"בחדר השינה במנוחה של אחר הצהריים. זה היום הראשון של כהונתי החדשה כפורש מהבימה".

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?

"בבית קפסולה בטעם אגוזי לוז במכונת קפה. לפעמים אני יורד מתחת לבית במושבה האמריקאית לקפה בפינה. הם אנטיפתים אבל יש להם קפה מצוין עם חלב שיבולת שועל".

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

"עם פול מקרטני. בגלל יכולתו המוזיקלית וכתיבתו. הוא היה הכוח המניע של הביטלס".

על מה אתה עובד עכשיו?

"בדיוק עזבתי את ניהול תיאטרון הבימה אבל אני עדיין השגריר למשימות בינלאומיות ספרותיות ותרבותית. אני חבר בוועדה להנצחת יהודה עמיחי במלאת 100 שנה להולדתו. אני יושב ראש המכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין. אני מנסה לעזור לנעמי פארן, מנהלת מקהלת מורן, להקים בית לשירה בעמק חפר. ואני כמובן מטפל בספר שלי 'כניסת אמנים', ובו סיפורים מאחורי הקלעים של עולם הבידור הישראלי מהימים שהייתי מפיק צעיר ועד היום"

מה השריטה שלך?

"אני מאוד אוהב לראות ספורט בטלוויזיה. בעיקר כדורגל מכל העולם וכדורגל ישראלי וגם כדורסל אמריקאי".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"כשבאתי לספר לאחי עדי סמל ז"ל שבני הבכור אייר, שהיה קצין בצה"ל וסוג של מדען, פתאום רוצה לנסוע לאוסטרליה ללמוד מוזיקה וסאונד והרגשתי שחרב עליי עולמי, הוא אמר לי 'תן לו לנסוע, מוזיקה זה גן עדן'. כשקברו את עדי, אשתו אמרה שהוא שם את החיים על הבמה. אז אני חושב שהעצה הכי טובה זה לשים את החיים על הבמה. זה גם המקום של ארון הקודש".

איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?

"כשהייתי צעיר הייתי משחק כדורגל עם חברים. מאז שהפכתי מנהל תיאטרון, שישי בצהריים מתחיל רק בארבע כי יש הצגה. אז אני יושב עם העיתונים ועם ספרי שירה. ככל שהשנים נוקפות, אני קורא יותר שירה ופחות עיתונים. בגלל שהייתי נשוי לאשה שהיתה משוררת (נאוה סמל — מנ"ש), היא היתה כותבת בכל ספרי השירה הערות ודברים חכמים ומעניינים אז אני קורא את זה. על ההזמנה של החתונה שלנו היא דרשה פסקה משיר של עמיחי 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול...'".

מי בעיניך האדם הכי סקסי?

"אנג'לינה ג’ולי וסקרלט ג'והנסון. אם היית שואלת אותי בשנות ה־80 כשאירחתי בישראל את ג'יין פונדה, הייתי אומר שהיא".

למי אתה מתגעגע?

"לאמא שלי. אבא שלי הלך לעולמו כשהייתי בן 7 ואני לא ממש זוכר אותו, אבל אני מתגעגע לשיחות עם אמא שלי. כמובן שלנאוה אני מאוד מאוד מתגעגע. ליוסי גרבר ולשיחות שלנו על הקאמרי, ליוסי בנאי ולשיחות הנפש אל תוך הלילה. אני מתגעגע לנעורים בגיל 30-20 אחרי צבא כשכבר יש קצת כסף ואוטו ותפקיד ואפשר ללהטט בכל מיני עולמות".

איפה הכי היית רוצה לגור?

"נולדתי בנס ציונה אז אני כאילו צריך להימשך לכפר, אבל לא. הייתי רוצה לגור בשלושה מקומות: תל אביב, ניו יורק ברחוב 64 על השדרה החמישית, כלומר קרוב למרכז העניינים, או לונדון ב־W1 מרחק הליכה לווסט אנד. במקומות שהכל במרחק הליכה".

על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?

"על בגדים, אבל מהר כי אין לי סבלנות. אני הקונה המהיר בעולם. על ספרים, פעם גם על תקליטים כשהיו, וכרטיסים להצגות ומופעים בעולם".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

"הייתי רוצה להיות יותר סבלני, יותר מתון, יותר נינוח, ליהנות מנופים ולהפנים את היופי, וגם יותר לנוח על זרי הדפנה. תפסת אותי ביום הראשון של ה'פנסיה' וכבר הייתי בסרט הזה פעם אחת כשעזבתי את הקאמרי. אבל אז זו תקופה שהיתה המלחמה על החיים של נאוה ואחר כך האבל".

על מה יש לך רגשות אשם?

"אני עוסק הרבה בזיכרון והנצחה. קיבלתי את השליחות הזאת מנאוה שקראה לזה מרוץ השליחים של הזיכרון (עסקה רבות ביצירותיה בהנצחת השואה — מנ"ש). עכשיו אני במאניה להנציח את אחי עדי שהיה מנכ"ל מוזיאון מגדל דוד, ואת אשתו שרה ברייטברג סמל, כלת פרס ישראל לאמנות. יש לי רגשות אשם שלא הנצחתי מספיק את אבא, אמא, אחי וגיסתי. אני מטפל גם בהנצחה של נאוה ושל אבא שלה יצחק ארצי, ואני יודע שההנצחה היא זמנית".

מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?

"הקמת המכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין והפצת יצירתו ויצירות כל מחזאי ישראל בכל העולם. אין מקום על כדור הארץ שלא הבאתי את המחזאות הישראלית, למעט מדינות עוינות. אפילו למדינות ערב הגענו".

מה מפחיד אותך?

"המוות מפחיד אותי. המחלות. אני פוחד על הילדים והנכדה. הייתי בחרדה כל ההיריון והלידה של אילאיל בתי".

מתי היית הכי מאושר?

"בלידה של הנכדה שלי, בליל חתונתנו ובלידת הילדים".

מה הכי חסר לך בחיים?

"חברים. יש לי יותר חברים מתים מחיים. יש לי רשימה שאני קורא לה 'אלה שמות..', ואני זוכר אותם. נאוה כמובן ראשונה, אבל יש שם את עו"ד גורי קיילס, אבי מגד, אורי סביר, חנוך לוין, עמרי ניצן, עדי סמל, יוסי גרבר ועוד. אמר לי פעם פרופ' אסא כשר שדיבר על הבן שלו שנהרג: 'המוות הוא פיזי, אבל הזיכרון הוא מטאפיזי, ואם אני מדבר על הבן שלי עכשיו, הוא חי'. אני מאמין באמירה הזו ושברגע שהקראתי את השמות, הם חיים באיזשהו מקום מטאפיזי".

מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?

"כושר הדיבור שלי, היכולת שלי לספר סיפור והיכולת לתקשר עם אנשים, לא משנה מי הם — מדלי העם ועד מלכים ורוזנים. כולם בני אדם והשררה והמעמד לא מזיזים לי בכלל".

מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?

"מיכאלאנג'לו ובמיוחד הקפלה הסיסטינית. טולסטוי, לאנרד ברנשטיין, לאה גולדברג וויסלבה שימבורסקה".

אם לא היית מנהל תיאטרון ויזם תרבות מה היית עושה?

"אם לא היה אוחז בי חיידק הבמה הייתי כנראה עורך דין, למדתי משפטים. הייתי משתעמם בעבודה, הולך לטאבו ומקטר. אולי הייתי עשיר יותר כלכלית אבל לא רוחנית. אני מיליארדר של חוויות".