סרט הגיוני לגמרי: כוכבי קולנוע יחיו לנצח

כמו רוב ילידי שנות ה-80 חובבי המדע הבדיוני בישראל, אחת ההיכרויות הראשונות שלי לתחום היתה דרך הסדרה בת שש הכרכים "מדע בדיוני: הטוב שבטוב" בעריכת אייזק אסימוב. הסדרה, שכמו הרבה דברים טובים מאותו עידן אבדה בנבכי הזמן והלכה למקום שאליו הולכים כל החומרים שלא שפר מזלם לעבור דיגיטליזציה (אם כי באנגלית עדיין אפשר לאתר עותקים יד שנייה), ריכזה מבחר של סיפורים קצרים ונובלות שזכו בהוגו - הפרס הנחשב ביותר ליצירה בתחום המד"ב והפנטזיה. הסופר גם נהג להוסיף הקדמה, שלרוב כללה מרמור מרומז פחות או יותר על כך שהוא עצמו טרם זכה בהוגו (בכרכים מאוחרים יותר בסדרה, מותן המרמור אחרי שסדרת המוסד שלו קיבלה פרס הוגו מיוחד).

הסדרה מרכזת את כל השמות הגדולים של ספרות המד"ב בין שנות ה-50 ל-תחילת ה-80: ארתור סי קלארק, פול אנדרסון, אורסולה ק. לה גווין, לארי ניבן, רוברט סילברברג, הרלן אליסון, רוג'ר זלזני, אפילו ג'ורג' ר. ר. מרטין מפציע כמה פעמים (כן, כמעט כולם גברים לבנים וסטרייטים - וכמה טוב שזה כבר לא המצב). במיטבו, מדע בדיוני יכול להיות ביקורת מוסוות על המצב הפוליטי והחברתי בתקופה שבה נכתב, דיון מוסרי ופילוסופי על הערכים שמנחים את החברה כיום ואיך המשך השיבוש וההקצנה שלהם יכול לעוות את עתיד הציוויליזציה. הספרים הטובים ביותר יהיו גם בעלי עומק נפשי ורגשי. ההמצאות והפיתוחים שבעלילה הם לא המטרה אלא כלי למנף יעדים אחרים.

"פרחים לאלג'רנון" (תורגם גם כ"פרחים לעכבר לבן") של דניאל קיז מ-1959, שנכלל בכרך הראשון, הוא אחד הדוגמאות המוצלחות לכך. אחד מסיפורי המד"ב הטובים בכל הזמנים. העוצמה הרגשית שלו כל כך חותכת שאני עדיין זוכר איך הרגשתי כשסיימתי לקרוא אותו בפעם הראשונה, אף שעברו כבר לפחות 30 שנה מאז (הפעם הראשונה היתה גם האחרונה, הסיום כל כך קורע לב שמעולם לא הצלחתי לחזור אליו).

ואולם, לרוב מה שמקבל את עיקר תשומת הלב בספר מד"ב הוא הטכנולוגיה: התיאור של אילו התפתחויות וחידושים יביא לנו המדע בעוד כמה עשורים או מאות שנים. הדמיון והיצירתיות של סופרי מד"ב ויוצרים אחרים בתחום אפשר להם לא לפעם לחזות התפתחויות טכנולוגיות שנים לפני שהפכו למציאות (ופעמים רבות, גם לספק השראה לפיתוח טכנולוגיות אלה). החל מהצוללת והטיל שקיבלו חיים בספריהם של ז'ול ורן ואדגר אלן פו, עבור בטלפון סלולריים ועד מכוניות אוטונומיות – במד"ב הן היו שנים לפני שהפכו למציאות.

הטוב שבטוב, אייזק אסימוב | צילום: סימניה

בהקשר זה, מעניין לבחון את הסיפור הראשון שמופיע בכרך הראשון של הטוב שבטוב: "מגלם התפקיד" (The Drafsteller) מאת וולטר מ. מילר. הסיפור הקצר מ-1955 מתרחש בתקופתנו, והמסגרת הטכנולוגית שלו היא עולם שבו שחקנים אנושיים הוחלפו בהעתקים רובוטיים שנראים ומתנהגים בדיוק כמותם, ונשלטים ממחשב מרכזי. הדמות הראשית בסיפור היא של שחקן לשעבר, שבהיעדר ביקוש לשחקנים בשר ודם עובד עתה כשרת בתיאטרון שבו נהג להופיע בעבר.

התחזיות לעתיד של ספרי מד"ב לא תמיד פוגעות בול בנקודה. הסופר יחזה התפתחות אחת, אבל החזון יהיה קצר מכדי להקיף את כל התמונה. "מגלם התפקיד" הוא דוגמה בולטת לכך. הטכנולוגיה כיום מאפשרת לנו ליצור העתקים נשלטים במחשב של בני אדם, באופן שיהיה קשה מאוד אם לא בלתי אפשרי להבדיל בינם לבין בני אנוש. זו, כמובן, טכנולוגיית הדיפ פייק שבאבחת אלגוריתם מאפשרת ליצור יצירות וירטואליות לחלוטין שמתנהגות כמו בני האדם שהן מחקות. זו הנקודה שבה מילר פגע בול. הוא קצת פספס את החלק של הרובוטים – הרובוטיקה כיום עדיין לא מאפשרת ליצור רובוטים שהם חיקוי מושלם של בני אנוש, וזה בסדר, כי אין לנו כל צורך בהם. היצירות הווירטואליות עושות את העבודה בצורה טובה הרבה יותר.

יצירות דיפ פייק כבר החליפו שחקנים אנושיים ביצירות בולטות על המסך (העותקים הדיגיטליים של פיטר קושינג וקארי פישר ב"סטאר וורז: רוג אחת" הם דוגמה עדכנית בולטת). מה שהן עוד לא עשו זה לקחת עבודה לשחקנים חיים ולהפוך אותם למובטלים - אבל גם זה כבר מתחיל להשתנות. ג'יימס ארל ג'ונס, אחד הקולות האיקוניים בעולם, העביר לדיסני את הזכויות לשימוש בקולו כדראת' וויידר. ג'ונס, בן 91, הסביר זאת ברצונו להבטיח חיים לדמות גם אחרי פרישתו ומותו. במלים אחרות, דיסני יכולה לעשות עוד הרבה כסף מדארת' וויידר. למה שמוות של מישהו יעצור את זה?.

בסוף השבוע האחרון דווח על צעד נועז אף יותר: ברוס ויליס מכר את הזכויות ל"תאום הדיגיטלי" שלו לחברה בשם Deepcake, שתמכור רישיונות שימוש בדמותו של השחקן. מוקדם יותר השנה הודיע ויליס שהוא מתעד לפרוש ממשחק אחרי שהובחן כסובל מאפאזיה - הפרעה קוגניטיבית שיכולה לפגום בכושר הדיבור, ההבנה, הקריאה והכתיבה. הדמות הדיגיטלית כבר כיכבה בפרסומת לחברת טלקום רוסית, מבלי שוויליס עצמו ביקר בסט הצילומים ולו פעם אחת.

בהמשך, בכל אופן, התברר שהדיווח היה מוגזם ושוויליס עדיין שומר את הזכויות לתאום הדיגיטלי שלו, אבל זה יותר עניין לגאלי/משפטי. לוויליס יש דמות דיגיטלית שיכולה להחליף אותו על סט צילומים ויכולה להיות הוא בכל שלב בקריירה שלו. העובדה שהוא מחזיק בזכויות עליה לא מתנגשת בהיתכנות של השימוש בדמות לפרויקטים עתידיים. למשל, רימייק של "מת לחיות" עם ויליס הצעיר (לא שצריך רימייק כזה, אבל למה שזה ישנה להוליווד). ברוס ויליס הווירטואלי יכול להמשיך לשחק גם כשזה האמיתי כבר לא. ואם זה יעבוד, אין סיבה שהוא יהיה האחרון.

ברוס ויליס. מת לחיות כתאום דיגיטלי | צילום: רויטרס

לא חסרים שחקנים שימיהם הטובים מאחוריהם או שהם מתקרבים לסוף הקריירה וישמחו לעשות עוד קצת כסף מדמויות דיפ פייק שיכולות להמשיך ולהופיע מול המצלמה. ולמה לעצור שם? משחק זו עבודה קשה. צריך ללמוד תסריט בעל פה, לעמוד שעות על גבי שעות תחת אורות לוהטים ולחזור שוב ושוב על אותם משפטים. למה לעשות את זה כשאפשר לשבת על החוף בברמודה ולתת לדיפ פייק לעשות את העבודה במקומך? הקהל לא ירגיש בהבדל ובמקרה של שחקנים מסוימים, יכול להיות שאף יירשם שיפור. היכולת גם תאפשר להפגיש על המסך שחקנים גדולים מעידנים שונים. מעניין איך תראה, למשל, קומדיה רומנטית עם קלארק גייבל ומג ראיין, או דרמה בכיכובם של מריל סטריפ ופיטר או'טול.

בניגוד לעולם של "מגלם התפקיד", אין חשש שהכוכבים של היום יהפכו לשרתים של מחר. הם יוכלו להתפרנס ממכירת הזכויות על דמותם. השאלה היא מה יקרה לכוכבים של מחר. אם אפשר ליצור תאום דיגיטלי של שחקן אמיתי, אין קושי אמיתי ביצירת דמות דיגיטלית בדויה לחלוטין. שחקן דיגיטלי הרבה יותר נוח לבמאי מאשר שחקן אמיתי. הוא לא מתלונן, לא עושה סצנות, מבין הוראות בימוי במדויק ויכול לעבוד ללא הגבלה בלי להתעייף. הטכנולוגיה, שאם לא ישימה היום בוודאי תהיה בעוד שנים לא רבות, תוכל לאפשר לצלם סרטים ללא שחקנים בכלל, רק עם דמויות דיגיטליות.

ברגע שלא יהיה הבדל מובחן בין הדמות הווירטואלית לדמות מציאותית, אפשר לשער שגם הקהל לא יהיה בררני מדי. הכוכבים של מחר לא יהיו שחקנים, אלא מפתחים ומתכנתים שיוצרים שחקנים דיגיטליים. אלה שיכולים ליצור את הדמויות הטובות, המשכנעות והסוחפות ביותר. והשחקנים האנושיים? בלי סט צילומים פיזי, אפילו בתור שרתים הם לא יוכלו לעבוד.