מדוע מערכת הפנסיה בצרפת זקוקה לרפורמה - ומה הוציא מיליונים לרחובות

ב־10 בינואר הכריזה ראשת ממשלת צרפת אליזבת בורן על רפורמה בפנסיה שסעיפה המרכזי הוא העלאת גיל הפרישה מ־62 ל־64 שנים. מאז ההודעה צרפת מתמודדת עם משבר פנימי שלא נראה מאז מחאת האפודים הצהובים ב־2018, שהוציאה מיליונים לרחובות.

חרף ההתנגדויות, ממשלת צרפת הצליחה בשבוע שעבר לאשר את הרפורמה מבלי להעבירה בפרלמנט, זאת בזכות הפעלת סעיף 49.3 - סעיף חוקתי שמאפשר לממשלה להעביר חקיקה שלא דרך הפרלמנט, כל עוד היא שורדת הצבעות אי־אמון ב־24 שעות שלאחר מכן. ההימור של נשיא המדינה עמנואל מקרון השתלם וממשלתו שרדה על חודו של קול את ההצבעות (האופוזיציה השיגה 278 מתוך 287 הקולות הנדרשים). אף שהחקיקה צריכה את אישורו של גוף המכונה המועצה החוקתית, אישור הרפורמה בממשלה היה צעד משמעותי להבטחת הוצאתה לפועל במועד המתוכנן - ספטמבר הקרוב.

איך אומרים פנסיה בצרפתית

כיצד נראית מערכת הפנסיה בצרפת? איך היא תשתנה בעקבות הרפורמה? ולמה הצרפתים כל כך כועסים? "כלכליסט" עושה סדר.

מערכת הפנסיה בצרפת, בדומה לנהוג במדינות אירופיות רבות, מוחזקת בכמה קרנות השקעה המנוהלות ברובן ע"י המדינה. היא מערכת ציבורית שמבוססת על עקרון סולידריות בין־דורית, כלומר הפרשות העובדים הנוכחיים מממנות את קצבאות הפרישה של הגמלאים הנוכחיים. גיל הפרישה הקבוע כיום עומד על 62 לנשים וגברים כאחד. תשלום הפנסיה נקבע לפי החישוב הבא: ראשית, בודקים את המשכורת הממוצעת בכל שנת עבודה. לאחר מכן לוקחים את 25 המשכורות הממוצעות הגבוהות ביותר מבין כל שנות העבודה ועושים להן ממוצע. מהסכום שמתקבל משולמת קצבה של 50% לפנסיונר. לדוגמה, עבור עובד שעבד במשך 45 שנה, יחשבו את המשכורת הממוצעת בכל אחת מהשנים ומתוכן ייקחו את ה־25 הגבוהות ביותר, יעשו להן ממוצע וישלמו 50% מהסכום שמתקבל. כל זה בהנחה שהעובד זכאי לקצבה מלאה. כדי ליהנות מקצבה מלאה על העובד לעבוד במשך 42 שנה (בהינתן שנולד לפני 1973), כאשר תקופות של לימודים, חופשות לידה ואבטלה זמנית עשויות להיספר.

עובד שהגיע לגיל 62 ולא עבד 42 שנה עדיין יכול לפרוש, אך הוא יקבל קצבה חלקית לפי החישוב הבא: על כל שלושה חודשים שחסרים לו יופחת 1.5% מן הקצבה שיקבל. עם זאת, כל עובד שמגיע לגיל 67 יכול לפרוש ולקבל קצבה מלאה, גם אם לא השלים 42 שנות עבודה. עבור בעלי משכורות נמוכות שהשלימו 42 שנות עבודה, המדינה מבטיחה קצבה מינימלית שעומדת כיום על 1,100 יורו בחודש (כ־4,300 שקל).

אז מה הבעיה? על רגל אחת: עלייה בתוחלת החיים וירידה בקצב גידול האוכלוסייה. כמו בכל המדינות המפותחות, תוחלת החיים בצרפת עולה, ועמה גם תקופת הפנסיה של כל אדם, שמגדילה את עלויות מימון מערכת הפנסיה באופן שמסכן את יציבותה. למעשה, כשבוחנים את משך הזמן הממוצע שמבלה אדם בפנסיה - צרפת היא המדינה השנייה ב־OECD לגברים והשלישית לנשים (23.5 שנים לגברים ו־27 לנשים).

בנוסף לכך, שיעור הילודה בצרפת אינו גבוה, ומכיוון שהכספים המשולמים לפורשים ממומנים על ידי העובדים, נוצר פער שהולך וגדל בין מספר העובדים למספר הפורשים. למעשה, ישנם כיום 16 מיליון פנסיונרים הנשענים על 28 מיליון עובדים, כלומר יחס של 1.75, זאת בהשוואה ליחס של 2.1 ב־2000. בכל שנה נוספים כ־700 אלף פנסיונרים, ועד 2040 היחס צפוי לעמוד על 1.5, ועד 2070 על 1.3.

מגמות אלו צפויות להביא את המערכת לגירעון של 14 מיליארד יורו עד 2030. כבר עכשיו צרפת היא המדינה השלישית בגודלה ב־OECD בהוצאות ציבוריות על קצבאות זקנה (הכוללות תשלומי פנסיה), שעומדות על 14.5% מהתמ"ג - כמעט כפול מהממוצע ב־OECD שעומד על 7.74%, וקרוב לפי 3 מבישראל שמוציאה 4.59% מהתמ"ג. באופן לא מפתיע, גיל הפרישה בצרפת נמוך ביחס לרוב המדינות המפותחות. כך, לדוגמה, בבריטניה הוא עומד על 66 שנה ובגרמניה על 67. המטרה של הרפורמה היא להתאים את המערכת לשינויים בתוחלת החיים ובדמוגרפיה ובכך לייצב פיננסית את המערכת הפנסיונית.

השינוי המרכזי שמציעה הרפורמה הוא העלאת גיל הפרישה מ־62 ל־64 באופן הדרגתי עד 2030, כאשר בכל שנה יוארך הגיל הנוכחי בשלושה חודשים. בנוסף, מספר השנים הנדרש לקבלת קצבה מלאה יוגדל בהדרגתיות מ־42 ל־43. מה שלא ישתנה הוא שכל עובד יוכל עדיין לפרוש בגיל 67 ולקבל קצבה מלאה. צעדים אלו צפויים להגדיל את הכנסות המערכת ב־17.7 מיליארד יורו שצפויים לסגור את הגירעון.

בנוסף, במערכת הפנסיה הצרפתית יש 42 תוכניות מיוחדות לקבוצות עובדים עם תנאים מועדפים, כגון גיל פרישה מוקדם ושכר גבוה יותר. כך, למשל, יש תוכנית מיוחדת לעובדי חברת החשמל הצרפתית ותוכנית אחרת לעובדי חברת הרכבת, ומכיוון שבכל זאת מדובר בצרפת - גם לעובדי האופרה בפריז יש תוכנית מיוחדת.

הרפורמה מבקשת לשים סוף לתוכניות המיוחדות האלו, אך רק עבור העובדים העתידיים בחברות אלו. העובדים שכבר נהנים מהתנאים הייחודיים ישמרו עליהם.

הנשיא מקרון הצהיר כי מעבר לייצוב המערכת הפנסיונית, המטרה היא גם ליצור מערכת שוויונית יותר, ולשם כך יוקדשו כ־4 מיליארד יורו מתוך ה־17.7 מיליארד שייחסכו. אחד הצעדים שנעשו הוא הגדלת הקצבה המינימלית ל־85% משכר המינימום: המשמעות היא העלאה של הקצבה המינימלית החודשית הנוכחית מ־1,100 ל־1,200 יורו.

כמו כן, הרפורמה לא תחול על עובדים שונים כגון עובדים בבתי חולים וחיילים, וגם לא תשפיע על נכים ובעלי מוגבלויות שיוכלו להמשיך לפרוש בגיל 55 ו־60 בהתאמה.

הצרפתים מתנגדים בכל מחיר

הסקרים מראים כי כשני שלישים מהצרפתים מתנגדים לשינוי. לטענת המתנגדים, מדובר בפגיעה ברמת החיים והם דורשים שקודם כל ייעשו צעדים אחרים כגון העלאת שיעור המס על העשירונים הגבוהים והעלאת ההפרשות של המעסיקים ומיסוי של מקבלי קצבאות הפנסיה הגבוהות. בתרבות הצרפתית ישנה רגישות מיוחדת לשינויים באיכות החיים, ושינויים אלו נקשרים לסוגיות כגון אי־שוויון וצדק חברתי, היוצרים התנגדות חריפה.

ואכן, התנגדות הצרפתים אינה נקודתית לרפורמה הזו: בעת כהונתו הראשונה ב־2019 ניסה מקרון להעביר את הרפורמה ונתקל בהתנגדות עצומה, שיחד עם התפרצות מגפת הקורונה הביאו לביטולה.

כעת צרפת קרובה מתמיד לשינוי במערכת הפנסיה שיסייע לה להתייצב, לפחות לשנים הקרובות. עם זאת, עד ליישומה עוד צפוי מאבק ציבורי ארוך.