קללת אירוח המונדיאל והאצטדיונים המיותרים

בעוד אחרוני השחקנים עושים את דרכם בחזרה לליגות האירופאיות, נשארת השאלה, מה מדינה בת 400 אלף אזרחים, ועוד כ-2.5 מיליון תושבים שאינם אזרחים שהשקיעה סכום דמיוני של 220 מיליארד דולר, תעשה עם שמונה אצטדיונים בנפח תפוסה כולל של 426 אלף מושבים? שאלה זו מחריפה אף יותר לאחר ההבנה כי גם מעצמות ספורט וכדורגל עם מאות מיליוני אזרחים דוגמת ברזיל (מונדיאל 2014) ורוסיה (מונדיאל 2018) תקועות עם "פילים לבנים" שלא זוכים אפילו ל-10% תפוסה לאורך העונה. דוגמה בולטת נוספת מגיעה מהמשחקים האולימפיים באתונה (2004) שנערכו שלוש וחצי שנים בלבד אחרי הצטרפותה של יוון לגוש האירו, שהובילו אותו לסחרור של חובות וסימנה את צניחתה החופשית ששיאה בפשיטת רגל ב-2010.

מתקנים אלו עלו מיליארדי דולרים למשלם המסים בשעת הקמתם וכיום ממשיכים לזלול מיליוני דולרים מדי שנה לצורך תחזוקתם. חשוב לציין כי ב-2010, ערב הכרזה על קטאר כי המדינה המארחת, רק אצטדיון אחד (חליפה) עמד בדרישות המינימום של פיפ"א (40 אלף מושבים) למתקן הכשיר לארח משחקי מונדיאל.

ניסיון עבר כואב של "פילים לבנים" אילץ את קטאר להציג לפיפ"א תוכנית אמביציוזיות של שימוש עתידי למתקנים שיוקמו. אצטדיון 974 (44 אלף מושבים, לשם בנייתו נעשה שימוש ב-974 מכולות) הוא מתקן זמני שתהליך פירוקו ושליחתו למדינה אחרת (כנראה אורוגוואי) כבר נמצא בעיצומו. אצטדיון לוסייל (88 אלף מושבים) ואל-בית (68 אלף מושבים) יעברו הליכי בינוי ושיפוץ מאסיביים וישנו את ייעודם למרכזי פנאי (מסעדות, דירות נופש), בידור (מרכז קניות) וקהילה (בית ספר, מרפאות) רב-תכליתיים. שלושה אצטדיונים (אל ת’ומאמה, אל ח'ור, אל ת'ומאמה) ישמרו על ייעודם המקורי לאחר פירוק חלק ניכר מהיציעים והפחתת מספר המושבים ל-20 אלף. רק אצטדיון אחד, חליפה המקורי, ימשיך לשמש כאצטדיון בגודלו הנוכחי.

יישום תוכנית שימוש עתידי זו תצריך שוב השקעות עתק, כוח עבודה ואנרגיה. והשאלה כמובן היא מדוע לאפשר למדינה עם ליגת כדורגל שולית שלמשחקיה מגיעים מאות צופים צריכה אצטדיונים של 20 אלף מושבים? מה יעלה בגורלם של עשרות אלפי חדרי האירוח שנבנו עבור הטורניר? וכמובן, מהם השימושים האחרים שניתן היה לעשות ביותר מ-220 מיליארד דולר שהושקעו בהכנות? פיפ"א טוענת כי מתן אירוח המונדיאל לאפריקה (2014), דרום אמריקה (2014), מזרח אירופה (2018) ומזה"ת נעשה בשם האינטרנציונליזם, רב-תרבותיות ושוויון הזדמנויות. כלכלני מאקרו, מנגד מדגישים כי מצב שבו אירוח אירוע בסדר גודל כזה על ידי מדינה מצריך השקעה של מיליארדים בתשתיות רק לשם אירוח האירוע הוא יותר קללה ממתנה.

לנו נותר לתהות האם בעידן בו האנושות צפויה להילחם על כל ק"ג פסולת, על כל ליטר דלק וגז חממה אפשר אולי לטפח רב-לאומיות, שוויון ופתיחות באמצעים פחות מזהמים, ומנגד, להיפגש למשחקי כדורגל בינלאומיים עתירי קהל במקומות בהם כבר יש כדורגל ולכן אין צורך להקים בו מאפס אצטדיונים, מלונות ורכבות שיחברו ביניהם. תובנות אלו מחלחלות אט אט בקרב מקבלי ההחלטות של הגופים המושלים בספורט העולמי. הוועד האולימפי הבינלאומי למשל, שסבל מבעיית "פילים לבנים" חריפה באירועי העבר בריו 2016, אתונה 2004 ועוד, החליט להעניק את זכות האירוח ב-2024 ו-2028 לפריז ולוס אנג'לס בהתאמה – בירות עולמיות, ערי ספורט עם תשתיות מוכנות שיצריכו השקעות בהיקפים נמוכים בהרבה.

ד"ר איליה מורגולב הוא ראש לימודי חינוך גופני במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, חוקר ומרצה בתחום כלכלת ספורט במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט