"אני כבר לא מתגעגעת לישראל כמקום, אלא רק כאל תקופה בחיי"

כבר 12 שנים שדאה הדר חיה בניו יורק. הדר, עיתונאית וסופרת ובעלת טור ב“הארץ”, ילדה ב־2011 תינוקת, ואז עזבה הכל ועברה לניו יורק. היא גדלה שם, משפחתה חיה שם, אולי זה נראה כמו מעבר טבעי. כעת היא מפרסמת ספר ששמו בלבד נושא מטען ישראלי כבד: “היורדות”. זה ספר על ישראלים וישראליות לשעבר, על קשרי משפחה סבוכים וקשרי חברות בין נשים, ועל גיבורה - אם חד־הורית שעדיין מחפשת את הקשר האינטימי ואת הקול העצמאי שלה.

הדר (47), אם לילדה בת 12, היא בתם של השחקנים רחל הדר ושל העיתונאי בני הדר, שהיה בינתיים לאיש עסקים. היא נולדה בניו יורק וגדלה לסירוגין בתל אביב ובמנהטן. היא התגייסה לצה”ל, למדה באוניברסיטה העברית, עבדה בעיתונות, וכתיבתה ביטאה קול רענן ומבטיח. את קובץ הסיפורים הראשון שלה, “נומי נומי, עיסאוויה”, פרסמה ב־2000. הרומן “אצלנו עכשיו בוקר” פורסם ב־2008 ומתאר רגעים בחייה של משפחה קטנה על סף פירוק, מנקודת מבטה של ילדה קטנה, שלא רחוקה מאוד מגיבורת הרומן החדש של הדר.

“היורדות” (כתר) מתאר את היחסים ההדוקים עם אמה, ויחסיה עם אביה שהיא קוראת לו “מרקו”, מספרת על יחסים זוגיים שכשלו, על החיפוש אחר קשר קרוב וטוב, וגם על היחסים עם ישראל, ובעיקר עם תל אביב.

עברו 15 שנה מאז הספר האחרון שלך, למה לקח זמן לפרסם את הספר החדש?

“עבדתי בעיתון, עברתי לניו יורק, היו הרבה דברים שתפסו לי את הזמן, הטור בעיתון מיצה את עצמו, אבל לאבד אותו היה לי יותר קשה משחשבתי. כשהתחילו לבוא לי רעיונות לסיפורים על אישה באמריקה, עם תחושת התלישות שיש לפעמים, התחלתי לכתוב".

עד כמה הסיפור קשור לחייך?

“אני לוקחת דברים מהחיים שלי, אבל יותר מאשר העובדות, חשוב לי שהסיפור יעבוד מבחינה רגשית. בניו יורק אני לא חיה בקהילה של כותבים, להבדיל מתל אביב".

את מתגעגעת לחיים בישראל?

“פעם התגעגעתי לארץ, עכשיו הרבה פחות. אם כבר, זה יותר געגוע לתקופה מאשר למקום. יש לי משם זיכרונות טובים ורעים. עדיין יש שם אנשים שאני מתגעגעת אליהם, וחלק מהאנשים שאני מתגעגעת אליהם, כבר בכלל לא שם, כמו נגיד חברים שעזבו, או סבתא וסבא שלי שמתו בינתיים. כשעזבתי השארתי בארץ הרבה דברים, ובהתחלה חשבתי עליהם הרבה, היו רצים לי בראש חפצים שהשארתי מאחור. הצטערתי על חדר העבודה שלי, הקירות שלי היו מכוסים בפתקים קטנים צהובים שעליהם כתבתי רעיונות, משפטים וחוטים מחברים בין סיפורים. הקיר הזה פשוט נשאר ככה ובסוף כשפינו את הדירה הפתקים בטח נתלשו ונזרקו לפח, והצטערתי. אבל עם הזמן חזרתי לכתוב סיפורים חדשים מפה, ובסופו של דבר זה משחרר".

קראת לספר “היורדות”, מושג טעון שנקשר בעבר ל"נפולת של נמושות", וכבר פחות משתמשים בו.

"היום כבר לא משתמשים במילה אבל בילדות של הגיבורה, בשנות השמונים, השתמשו בה. הנשים בספר קוראות לעצמן 'יורדות' והן עברו הגירה כפולה. הגיבורה בתור ילדה ראתה את אמא שלה ואת החברה של האם, אוסי — שתיהן שחקניות — מאבדות את הבמה שלהן. הן הרגישו מחנק ורצו לברוח אל העולם הגדול, אבל לא חיכה להן שם שום דבר והן הולכות לאיבוד. הילדה מתבוננת בשתיהן מהצד, רואה שאין להן מול מי להתבטא ואין במה ויש כאב לב. אבל אז היא עצמה הופכת לאמא בוגרת שמאבדת את הקול שלה באמריקה".

איך נראים היחסים שלך עם אמך? אם להסיק מהספר, הם מאוד קרובים.

“תמיד הייתי קרובה לאמא שלי. היא הראשונה שקוראת את מה שאני כותבת. היא זו שהגישה בשבילי את כתב היד הראשון להוצאה. כשהייתי ילדה היא הייתה שחקנית ואז כשבאנו לאמריקה היא איבדה את הבמה. פעם, כשהייתי ילדה, ניסיתי להשיג לה תפקיד בסרט של וודי אלן, השגתי את הכתובת שלו וכתבתי לו מכתב בשבילה, ושלחנו לו אותו ביחד עם תמונות. הוא לא ענה. תמיד הרגשתי אותה אבל לא באמת הבנתי את המקום שהיא הייתה בו אז, עד שגם אני מצאתי את עצמי מגיעה לכאן בתור אמא".

דרך ההתבוננות העצמית בכתיבה למדת משהו על מערכות יחסים זוגיות?

“בספר יש קטע שהאמא אומרת שכדאי לה לכתוב על אהבה, והיא עונה שהיא לא יודעת איך לכתוב על אהבה, שאלה דברים שהיא לא טובה בהם ושזה ממלא אותה בתחושת שקר ובושה, שאהבה בשבילה זה רק בדיעבד. פעם כמעט לא הייתי כותבת על זה. לא הייתי רגילה לכתוב על זוגיות. ב’היורדות’ לגיבורה יש כמה רומנים עם ישראלים שמבקרים בניו יורק, אולי מתוך איזה דחף להתקרב למשהו שאיבדה. הקשרים האלה מבלבלים כי מבלים זמן מוגבל ביחד וזה מרגיש כיף וקרוב אבל זה מנותק מהמציאות וזה נכשל בגלל המרחק".

הגיבורה עדיין קשורה לישראל, אף שהתנתקה.

“היא כל הזמן משתמשת בתוכנת הניווט של גוגל לראות מקומות מהאוויר, היא רואה את בתי הקברות, היא אפילו רואה את הסבתא המתה עומדת במרפסת ביתה בתל אביב כי לפעמים הגוגל־ארת’ בדיליי של שלוש שנים. היא סקרנית לדעת מה קורה שם, איך מזג האוויר מה החברים עושים. גם אני מדי פעם קוראת ספר ישראלי או רואה סדרה ישראלית, אבל בגדול עם הזמן זה מתרחק. אבל אני כותבת רק בעברית. גדלתי בניו יורק ואני חיה בה עכשיו, וקהל קוראי האנגלית יותר גדול. שואלים אותי למה אני לא כותבת באנגלית, ואני לא מרגישה שום רצון לכתוב באנגלית. נורא ברור לי שהקול שלי בכתיבה, כשאני רוצה לספר סיפור, זה בעברית. יצא לי פעם־פעמיים לכתוב באנגלית ולא אהבתי את הקול שלי, יש יותר מדי מילים, זה לא נשמע לי כמו עצמי, אני אוהבת את הקול שלי בעברית ורק בה אני יכולה לספר סיפור. לעברית אני קשורה, אבל לדברים אחרים פחות.

כשהתחלתי לכתוב את הסיפורים הראשונים, הרבה מהם עסקו במשהו גדול: שואה, אינתיפאדה, אולי חשבתי שלכתוב סיפור מהחיים בלי איזה נושא חשוב או גדול — זה לא מספיק. עם השנים הכתיבה שלי נעשתה יותר אישית. אני מנסה לתפוס ולתאר מצב אנושי, הדמויות שלי טרודות, תועות, מנסות להבחין בין טוב לרע ועסוקות בעצמן. אפשר למצוא שם נושאים גדולים יותר של הגירה, של זהות, אבל זה מעבר לכך. הן לוקחות את עצמן לכל מקום, והטעויות, הבדידות, חוסר השקט וחוסר ההשתייכות קיימים בשתי הארצות. העיקר בשבילי היה לתאר פיסות חיים, לתאר נשים שלוקחות את עצמן לכל מקום ולא ממש מוצאות את עצמן בשום מקום אבל יש להן רגעים, שיחות, חיבור ותקווה למצוא את הקול של עצמן”.