שני תרחישים חוזים: הממשלה מגדילה את החור השחור בכלכלה

שלשום שוב התבשרנו על כך ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' ממשיך את הביזה של הקופה הציבורית ומתכוון להעביר ברגע האחרון עוד 248 מיליון שקל לבייס שלו באמצעות תקצוב, לכאורה לגיטימי, למשרדים ממשלתיים שהם הלכה למעשה סניפים של מפלגתו, כמו משרד המורשת ומשרד ירושלים.

בפועל, הוא ממשיך באותו קו: ללא סדר עדיפויות חדש, ללא תקצוב למנועי צמיחה, ללא דאגה לציבור - זה שגם עובד, גם משרת בצבא וגם משלם מסים. סמוטריץ' עסוק בתשלום שוחד פוליטי כדי לשרוד, שכן לא ברור כעת אם הוא עובר את אחוז החסימה, וגם כדי לשמור על שרידותה של הממשלה המופקרת בה הוא מכהן כשר האוצר.

בשבועות האחרונים הוכיח סמוטריץ' כי הוא לא חייב את יריב לוין כדי לקדם את ההפיכה המשטרית: כמי שסולד מדמוקרטיה, הוא סבור כי מי שניצח בבחירות רשאי להפוך את הקופה הציבורית לקופה הפרטית והאישית שלו. כמי שדוגל בעקרונות הפופוליזם כדרך חיים, הוא ממשיך להאשים את השמאל בבוגדנות ובפגיעה באחדות העם - שהרי מי שתוקף את הממשלה הוא בוגד וגיס חמישי. הוא ממשיך להשתמש במגזר הממשלתי והציבורי כדי לקנות קולות, ממשיך את המתקפה הפרועה והמסיתה נגד הפקידות הבכירה, וממשיך לדהור קדימה בפירוק משרד האוצר.

1. פופוליסטים אינם אוהבים איזונים ובלמים, הם אינם חפצים בביקורת, גם לא במדיניות סדורה, לבטח לא בהכרעות כלכליות כואבות כמתחייב המציאות כי הן עלולות לפגוע פוליטית. כאשר סמוטריץ', ברגע נדיר של כנות, המליץ לנגיד בנק ישראל בטקס הארכת הקדנציה שלו להימנע מדיון על סדר עדיפויות והגדיר את הסוגיה הזו כ"מוקש", הוא התכוון למוקש פוליטי. את זה הוא למד מנתניהו שכעת מתכנן, כמו בתקופת הקורונה, לדחות את הגזירות ולא לגבש תקציב לשנת 2024. הרי רק הדיבור על השוחד פוליטי המתוכנן לשנה הבאה פוגע לו במנדטים. לא הוא ולא סמוטריץ' רוצים שוב את הנגיד ואת אגף התקציבים מתארים ומפרטים לאומה מה הן ההשלכות ההרסניות הצפויות של מדיניות פיסקלית מופקרת. נדגיש: ההפקרות הפיסקלית לא קשורה רק למלחמה אלא התחילה לפניה בהתאם למדיניות הממשלה.

נתניהו וסמוטריץ' לא רוצים שהנגיד ואגף התקציבים יפרטו לאומה את ההשלכות ההרסניות של המדיניות המופקרת שהם נוקטים, ושהחלו בה עוד לפני המלחמה

2. כבר לפני שבועיים כתבנו ב"כלכליסט" כי נתניהו וסמוטריץ' יעשו הכל כדי לא לאשר תקציב לשנה הבאה. שהרי פופוליסטים לא אוהבים חוקי תקציב שמגבילים אותם. כאשר יש תקציב, ויש יועצים משפטיים ויש פקידים, אז אין חופש לחלק כמה שרוצים למי שרוצים. כדאי לחזור על זה שוב ושוב: לפזר כסף לכל עבר זה לא ניהול כספים. להכניס יד לתוך הקופה הציבורית כדי לשלם שוחד לשותפות קואליציוניות - כספים שפוגעים בצמיחה ובתעסוקה ומהווים תמריצים שליליים לכך - ואחרי זה לזרוק כמה שקלים לאנשי המילואים, זה לא להיות שר אוצר טוב. ליתר דיוק - זה לא להיות שר אוצר.

העובדה שממשלת נתניהו־סמוטריץ' חתומה על אחד האסונות הגדולים שפקדו את עם ישראל איננה חשובה בעיניהם, בדיוק כמו העובדה כי אותה ממשלה איבדה את אמון הציבור. בהקשר הזה אסור לשכוח: הממשלה הזו גם נושאת באחריות עקיפה לאסון אחרי שהיא בכוונת מכוון החלישה ופגעה בעובדי הציבור בצה"ל, התעלמה מהם ואף השתיקה אותם. כאשר מחלישים, מבזים ומשתיקים פקידים, אין להתפלא שהם ישתקו ויחלשו.

המסע ממשיך בימים אלו מול פקידי האוצר: הם המתריעים בפני אסון הכלכלי הקרב. הישרדות פוליטית מעל הכול ואת המחיר לכך יש לשלם בשקלים ובמזומן.

השילוב של ממשלה פופוליסטית ומלחמה חסרת תקדים בהיקפה ובעלותה, כאשר הסביבה העולמית איננה ידידותית, מביאה בימים אלו את כלכלת ישראל לשני תרחישי קיצון שונים, אך עם מכנה משותף אחד גדול: שניהם רעים. התרחיש הראשון, הסביר יותר, הוא זה של בריטניה ושל ראשת הממשלה לזמן קצר ליז טראס לפני קצת יותר משנה. התרחיש השני הוא של נשיא ארגנטינה הנבחר חביאר מיליי שנכנס לתפקיד לפני שבועיים.

3. בבריטניה זה נמשך בדיוק 44 יום עד שהממשלה הפופוליסטית והמסוכנת של טראס התפרקה לרסיסים וזכתה בתואר "הקצרה ביותר בתולדות הממלכה". טראס רצתה להזניק את הגירעון ואת החוב של בריטניה ללא כיסוי, תוך ביטול מוחלט של הפקידות המקצועית והאזהרות של הגופים הבינלאומיים. היא הסבה נזקים כלכליים אדירים, חלקם בלתי הפיכים, שגבו מחיר יקר מהעם הבריטי. גם טראס ראתה אז מצב חירום לאומי והגישה תוכנית כלכלית של הגדלת הגירעון בסך 4.5% תמ"ג ללא כיסוי - מתן סובסידיות והפחתות מסים. טראס ושר האוצר שלה ד''ר קוואסי קווארטנג היו הרבה פחות "מנומסים" מנתניהו וסמוטריץ'. הם פיטרו את ראש אגף התקציבים כאשר התנגד לתוכנית, חסמו דו"ח של המועצה הפיסקלית (מעין אגף תקציבים חיצוני של בריטניה) אשר התכוונה להתנגד לה, והשתיקו, כמעט בכח, את הנגיד הבריטי שאף הוא הזדעזע מהתוכנית. גם הם, בדומה לשר האוצר וראש הממשלה בישראל, התעלמו מאזהרות של הגופים הבינלאומיים, לרבות קרן המטבע הבינלאומית (IMF).

זמן קצר אחרי תחילת הסאגה, הוצת המשבר כאשר שוק האג"ח האנגלי קרס והלירה קרסה בעקבותיו. המשבר גלש לשוק המשכנתאות, על רקע החשש כי הבנק המרכזי יאלץ להעלות ריבית בחדות כדי לעצור את האינפלציה ואת הפיחות. בעיצומו של המשבר, סוכנויות הדירוג הצטרפו לאזהרות והורידו את התחזית. .

חלק מהתרחיש הזה כבר קרה בישראל בשבועות האחרונים וגם כאן הבנק המרכזי משחק תפקיד קריטי. מה יקרה אם תיפתח חזית צפונית? איך יגיבו המשקיעים, סוכנויות הדירוג והגופים הבינלאומיים כאשר יגלו כי נתניהו וסמוטריץ' החליטו רשמית להזניק את הגירעון ל־6% תמ"ג ושעלויות הגיוס יזנקו לכ־7.7 מיליארד שקלים? התשובה היא כי אי אפשר לדעת. אבל מה שכן יודעים ומכירים כל הכלכלנים היא העובדה המוכחת שמשברים אינם מתפתחים באופן ליניארי. גם אם זה נראה טוב - השקל התחזק, תשואת אג"ח ממשלתיות התמתנה ורמת ה־CDS ירדה - יכולה להיות נקודת פיתול ממנה המשבר מתקדם באופן הנדסי או אקספוננציאלי. ברור כי ישראל עדיין במשבר, והמלחמה והשלכותיה עדיין בעיצומם.

4. התרחיש השני מבוסס על כך שהזעם העממי יהפוך ללבה, הר געש יתפרץ והממשלה שהיא האחראית העיקרית לאסון ולמחדל תסיים את דרכה בשנה הקרבה. אז תגיע ממשלה חדשה, ככל הנראה בראשות בני גנץ, אך בה ישתתפו גם יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ועוד. מעין ממשלת השינוי 2. הממשלה הזו תיאלץ לבצע קיצוצים כואבים בעיקר בהוצאה האזרחית (חינוך, בריאות, תשתיות ורווחה), גם להעלות מסים (אין ברירה) ולהתמודד עם מיתון כלכלי קשה שילווה בקריסת עסקים בעיקר קטנים. אם יהיה לה מזל, אז לפחות לא תהיה אינפלציה ולא יהיה פיחות חד מדי של השקל.

זה בעצם המצב בו נאלץ להתמודד נשיא ארגנטינה החדש חביאר מיליי, שכבר הודיע על תוכנית פיסקלית משמעותית ביותר בהיקף של 6%-5% תמ"ג - סדרי גודל של 97 עד 116 מיליארד שקל במונחים ישראלים. הרקע: הירושה הבלתי אפשרית שהותירה לו המפלגה הפרוניסטית (הפופוליסטית) ששלטה בשנים האחרונות בצורה של מיתון, אינפלציה של 140% לשנה, גירעון שזינק ב־171% בשנה האחרונה לרמה של 5% תמ"ג בגלל הטבות לבייס ושחיתות פושעת, ושיעור העוני שזינק לרמה של מעל 40% לעומת 25% לפני 6 שנים. תוכניתו של מיליי מבקשת לתקן את אותן עוולות.

מנגנון ההרס העצמי ומעגל הקסמים השוטה של הפופוליזם הכלכלי הפך את ארגנטינה מאחת מ־10 המדינות העשירות בתבל לאחת הכלכלות הכושלות בהן

5. אחרי כמה חודשים מחוץ לשלטון, גם נתניהו וחבריו, לרבות סמוטריץ', יבנו על זיכרון הקצר של הציבור ויסבירו כי זו היתה ממשלת השינוי 2 שגרמה לכאוס הזה. הרי הם עשו זאת במהלך השנים 2021 ו־2022 כאשר ממשלת השינוי 1 מחקה לגמרי את כל ההרס הכלכלי של הקורונה, מחקה את האבטלה, הובילה יותר מ־40 רפורמות מבניות, הורידה את החוב כמעט ב־10 נקודות אחוז, חוללה צמיחה מצטברת ריאלית של כ־15%, ואף השאירה עודף של 10 מיליארד שקל בקופה. גם אחרי ההישגים המרשימים ביותר של אותה ממשלה, הציבור קנה את הלוקשים של נתניהו שבאופן די מבריק ניצל עובדה אחת: חזרתה של האינפלציה בעולם - מהלך שאינו קשור לישראל אך כמובן השפיעה עליה מאוד. "הכל יקר פה" אמר אז נתניהו - מי שחתום על הפיכתה של ישראל לאחת מארבעת המדינות היקרות בעולם המערבי אחרי שוויץ, נורווגיה ואיסלנד, ואחרי שב־2009 רמת המחירים של ישראל היתה זהה לממוצע ב־OECD.

עכשיו יהיה הרבה יותר קל לפופוליסטים להסית נגד ממשלת השינוי 2. הדינמיקה הזו מוכרת היטב בארגנטינה: הפופוליסטים מחלקים מתנות לכל עבר בעיקר למקורבים ולבייס, נכנסים לגירעון עתק כאשר מחזור העסקים משתנה - כולל אינפלציה, פיחות ומשבר פיסקלי־פיננסי, הורסים את הכלכלה ומאבדים את השלטון. המפלגות המסורתיות מנסות לתקן באמצעות צעדי צנע קשים, צוברים חוסר פופולריות שמנוצלת על ידי אותם פופוליסטים שחוזרים לשלטון. וחוזר חלילה. כך כבר 75 שנה.

נשיא ארגנטינה הנכנס חביאר מיליי וראשת ממשלת בריטניה לשעבר ליז טראס. הפופוליסטים מנצלים את הצעדים הקשים של המפלגות המסורתיות | צילום: EPA-EFE/Luciano Gonzalez

אלא שעל הדרך, מנגנון ההרס העצמי ומעגל הקסמים השוטה הזה הפך את ארגנטינה מאחת מ־10 המדינות העשירות בתבל (לפי תמ"ג לנפש) לעוד אחת בעשירייה התשיעית בדירוג העולמי כאשר משקלה בכלכלה הגלובלית נחתך כמעט בחצי: מ־1.35% לכ־0.75%. כאמור, הדינמיקה ההרסנית הזו כבר החלה בישראל בתחילת 2020. גם אז נתניהו, באמצעות ישראל כץ, חטף את הקופה הציבורית לאינטרסים הפוליטיים שלו, פיזר כסף לכל עבר, לרבות מיליארדים מיותרים שמאוחר יותר תרמו להצתת האינפלציה בישראל - בעיקר לתשלום קצבאות ולא להוצאה או השקעה ממשלתית, הזניק את הגירעון לרמה חסרת תקדים היסטורית, סירב להעביר תקציב ולבצע כל התאמה בסדר העדיפויות של הממשלה, תקף פקידים (בנו כינה את פקידי האוצר "מחבלים") וניטרל אותם.

לא משנה איזה תרחיש ייבחר, שניהם גרועים, שניהם כרוכים בסבל רב של האזרחים, בעיקר של אלו שמשרתים, עובדים ומשלמים מסים. השאלה שנותרה כעת היא רק מה תהיה מידת הסבל והנזק.

התרחיש הארגנטיני

• הירושה הכלכלית: שחיתות והטבות לבייס שהביאו לאינפלציה של 140% וגירעון של 5% מהתמ"ג
• הצעד שננקט: קיצוץ פיסקלי של 6% מהתמ"ג
• החשש: אובדן פופולריות והשלטון. חזרת המדיניות הפופוליסטית

התרחיש הבריטי

• הירושה הכלכלית: אינפלציה בשיא של 40 שנה – יותר מ־10% ואזהרות ממיתון
• הצעד שננקט: הגדלת הגירעון ל־4.5% מהתמ"ג והפחתת מסים
• התוצאה: הליש"ט צנח, שוק האג"ח האנגלי קרס וגלש לשוק המשכנתאות. ראשת הממשלה נאלצה להתפטר