אם לא נתעורר נישאר בלי הנדסאים וטכנאים

מדינת ישראל עלולה להיכנס תוך שנים לא רבות לקטסטרופה אמתית. אני יודע, את המשפט הזה כבר קראתם לא פעם, הוא שחוק עד כדי כאב ונדמה שכבר יש לו אפקט של "זאב-זאב". אך לצערי זו האמת והיא פשוטה מאוד: המדינה מתמודדת עם מחסור עצום בטכנאים, הנדסאים ואנשי מקצוע טכנולוגיים יישומיים רבים שיצטרכו להחזיק בשנים הקרובות את הביטחון התזונתי והכלכלי של כולנו ולתמוך ביכולת המשק הישראלי לצמוח.

תמיד היינו במצוקה, תמיד הנתונים היו בלתי מספקים, אבל בשנות ה-90 זכינו בעלייה מברית המועצות שהביאה אלינו עשרות אלפי הנדסאים מיומנים שהחזיקו את המשרות החשובות האלה. ימי החסד האלה נגמרו, ונדמה שהמדינה מתעוררת מאוחר מדי. וגם כשהיא כבר מתעוררת, היא מתקשה לקיים בפועל את ההחלטות של עצמה.

בשנת 2018 קיבלה המדינה את החלטה 3419 שנועדה להגדיל את כמות ההנדסאים שמוכשרים מדי שנה, מתוך הבנה מעמיקה שללא הכשרה טכנולוגית שוק העבודה בישראל יקרוס. ההייטק חשוב, זה נכון, אבל הוא מהווה רק 10% משוק העבודה ואת כל ענפי התעשייה, הבנייה והמזון שמשפיעים על היום-יום שלנו מחזיקים אותם הנדסאים וטכנאים ובשוק יש מחסור באלפי ידיים עובדות שלהם. מחסור שהסיום שלו כלל לא נראה באופק.

במסגרת אותה החלטה קבעה המדינה בעצמה שצריך מרצים טובים יותר, סדנאות וכיתות לימוד טובות יותר, טכנולוגיות מותאמות לשוק העבודה המשתנה והמרצה של הסטודנטים הפוטנציאליים. כל זה עולה מאות מיליוני שקלים. אז המדינה הבטיחה תקציב – רק שהיא לא הבטיחה לקיים. המכללות רכשו ציוד, הביאו את המרצים הטובים בתחומם ונותרו עם בור של כ-200 מיליון שקל.

שימו לב לאבסורד: כל סטודנט לתואר ראשון במדעי החברה מתוקצב על ידי המדינה בכ-30 אלף שקל. ובכמה מתוקצב הסטודנט שרוצה להיות הנדסאי או טכנאי? עד הרפורמה בפחות מ-10,000 שקל. בשנת תשפ"ג זה כבר עלה לכ-14 אלף שקל, אבל גם כאן הפער זועק לשמיים כאשר מסתכלים על נתוני החשב הכללי שבדק עד כמה גדולה יותר תרומתו של ההנדסאי למשק. אפילו בפעוטון כל תינוק מתוקצב הרבה יותר על ידי המדינה מהכסף שהיא מוכנה לתת להכשרת הנדסאים וטכנאים.

לא פלא שמיעד של 15 אלף סטודנטים עם דיפלומה - היעד שקבעה הממשלה בעצמה - נותרנו עם 10,000 מדופלמים בסך הכול בשנה. מספר שרחוק שנות אור בניסיון להדביק את החוסרים במשק.

והכסף הוא לא הכול – נכון להיום המדינה מסכימה לתקצב מכללה רק עד לסטודנט ה-800 שלה, במה שמכונה "חסם גדילה". אין בו צורך אמתי, בטח לא במוסדות משוכללים וגדולים שיכולים לקלוט אליהם סטודנטים נוספים ולתת להם את האפשרות ללמוד בתנאים הטובים ביותר.

הגבלה מגוחכת נוספת היא זו שקובעת שאותם סטודנטים חייבים ללמוד אך ורק בתוך תחומי הקמפוס, ולא יכולים ללמוד במפעלים שבהם הם עובדים או במתקנים משוכללים של צה"ל שמבקש גם הוא לתת כתף בהכשרת הנדסאים חדשים למשק. אם לא נדע להנגיש את ההשכלה הטכנולוגית לסטודנטים, לא נצליח להדביק את צרכי שוק העבודה המשתנה.

אנחנו נמצאים בחלון זמנים קריטי – והאמת היא שכל העוסקים בתחום פסימיים, לצערי. בתקופה הקרובה צפויים משרדי הממשלה הרלוונטיים לשבת ולבנות רפורמה חדשה, שתמשיך את זו הקודמת. כולנו תקווה שהם ישכילו להתייעץ עם המכללות המרכזיות שמכשירות את אותם הנדסאים וטכנאים ואחראיות להביא אותם למקצועיות המקסימלית שתהפוך אותם לעובדים יעילים, מיומנים וכאלה שיוכלו להזניק את החיים של כל אזרחי ישראל קדימה.

הפעם אנחנו מקווים שהם לא רק יבטיחו כסף ומילים גדולות, אלא גם יבטיחו לקיים.

אייל קרמר הוא מנכ"ל קבוצת עתיד, מייסד ויו"ר ארגון המכללות הטכנולוגיות הישראלי