אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
סרט ההמשך ל"אהבה בשחקים": חוויה פיזית ועוקפת שכל צילום: Paramount Pictures

סרט ההמשך ל"אהבה בשחקים": חוויה פיזית ועוקפת שכל

הסרט "אהבה בשחקים: מאווריק" בכיכובו של טום קרוז הוא חוויה שמורכבת ממאה אחוז אדרנלין וטסטוסטרון. קרוז מתגלה שם כסמוראי האחרון של הוליווד, שמתעקש על פעלולים שלא יצר מחשב והקרנה על מסכי ענק. ויש אפילו נקודה ישראלית. רמז: מבצע אופרה

26.05.2022, 06:00 | יאיר רוה

הבכורה העולמית של "אהבה בשחקים: מאווריק" סרט ההמשך ל"אהבה בשחקים" מלפני 36 שנה, התקיימה בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל קאן. נשאלת השאלה: מה הקשר בין פסטיבל קאן, המזוהה עם קולנוע אנין, איכותי ואלטרנטיבי, לבין סרט כמו ״אהבה בשחקים: מאווריק״, שהוא התוצר ההוליוודי הכי מיינסטרימי.

אחרי הצפייה בסרט התשובה ברורה: זה סרט שכולו געגוע. זו לא נוסטלגיה ל"אהבה בשחקים" המקורי — ספק אם מישהו באמת מתגעגע לסרט ההוא שנולד מיושן. זה געגוע לקולנוע גרנדיוזי מהסוג שהוליווד התמחתה בו, בימים לפני שגיבורי־העל כבשו את הקופות. געגוע לקולנוע שלא נראה כמו צעצוע דיגיטלי, אלא סרט שהוא בעיקרו חוויה פיזית, עוקפת שכל. זה סרט שכולו ספיד, שמורכב מ־100% אדרנלין וטסטוסטרון.

המחווה של פסטיבל קאן לסרט מעידה שגם שם יש הערכה למי שעדיין מחזיק את הלפיד של עשייה הוליוודית קלאסית, וגם הכרה בכך שטום קרוז, מכל האנשים בעולם, הפך להיות הסמוראי האחרון של הוליווד.

זה סרט למי שמתעקש שסרט קולנוע צריך לייצר תחושה שהוא מדמה מציאות אמיתית, אנלוגית, כזו שבה תחושת הסכנה מוחשית, כמו גם כוחות הכבידה וחוקי הפיזיקה הפועלים על השחקנים — ושגורמים לקהל לנוע ימינה ושמאלה בהזדהות וכמו מתוך טראנס, כאילו שהאולם הופך לאטרקציית לונה פארק.


טום קרוז ב"אהבה בשחקים: מאווריק". מסכן את חייו כדי לשכנע את הקהל בעולם לבוא לראות אותו על מסך גדול
, צילום: Paramount Pictures טום קרוז ב"אהבה בשחקים: מאווריק". מסכן את חייו כדי לשכנע את הקהל בעולם לבוא לראות אותו על מסך גדול | צילום: Paramount Pictures טום קרוז ב"אהבה בשחקים: מאווריק". מסכן את חייו כדי לשכנע את הקהל בעולם לבוא לראות אותו על מסך גדול
, צילום: Paramount Pictures


ב"אהבה בשחקים: מאווריק" העשייה הזאת היא עילאית עם מטוסי אף־18 אמיתיים ושחקנים שלומדים להפעיל לבד מצלמות איימקס כי בקוקפיט של מטוסי הקרב אין מי שיצלם אותם מלבד עצמם.

הסרט המקורי מ־1986 היה יצירה משותפת של המפיקים ג׳רי ברוקהיימר ודון סימפסון, והבמאי הבריטי טוני סקוט. זה היה סרט מצ׳ואיסטי, פטישיסטי, מחרחר מלחמה, עם תאורה ואווירה של סרט פורנו רך, אבל עם מטוסים במקום פאלוסים. טום קרוז היה כוכב בהתהוות בסרט, בואו נודה, זניח. סרט ההמשך הוא קריאת תיגר על הזמן ועל חוקי הקולנוע.

מה שהיה שגרתי בסרט הראשון נהפך נדיר כשעלה הרעיון לסרט המשך. להבדיל מסרטי ״מהיר ועצבני״ שמפעם לפעם מוותרים על עוד מכוניות אמיתיות וסצנות מרדפים שצולמו בלוקיישנים אמיתיים לטובת סערה דיגיטלית של אפקטים ומסכים ירוקים, קרוז ממשיך להיות מחויב לקולנוע שמציב אותו, כמו להטוטן בקרקס ללא רשת ביטחון מתחתיו, בסכנת חיים ממשית. זה מטורף, אבל אי אפשר להתכחש לכך שאכן, זהו בידור. וכשזה מגיע ל״אהבה בשחקים״, קרוז הוא גם הגבר שנשאר עומד אחרון: דון סימפסון מת מדום לב, טוני סקוט התאבד, ואל קילמר חלה בסרטן, ומג ראיין וקלי מקגיליס נמחקו מהעלילה, כנראה בגלל אייג׳יזם.

רק קרוז, שיהיה החודש בן 60, עדיין נראה מזדקן לאחור. ״אהבה בשחקים״ היה סרט על נעורים, על אגו, על טקסי גבריות שנראים כמו קרבות תרנגולים. ״אהבה בשחקים: מאווריק״ היה יכול להיות סרט על הזדקנות, בגידת הגוף, האטת הקצב ומסירת המשמרת לדור הבא. אבל קרוז עדיין לא מוכן לעשות את המהלך.

באופן משונה ומפתיע, ״אהבה בשחקים: מאווריק״ חוזר על כמה מהשוטים, רגעים וביטים מהסרט המקורי, אבל אין בהם כל צורך. אם בסרט הקודם קרוז גילם פרח טיס צעיר ויהיר שכינויו ״מאווריק״ בבית הספר לטיסה טופ־גאן בקליפורניה, כעת הוא מגלם טייס ניסוי, שהתנהגותו גרמה לכך שכמו השוטר אזולאי, גם הוא מעולם לא קודם, ומפקדיו, שצעירים ממנו ובעלי דרגה גבוהה משלו, מקווים שהוא סוף סוף יפרוש או ימות, מה שיבוא קודם. הוא מקבל הזדמנות אחת אחרונה כשמוצע לו התפקיד להיות מורה לחניכי העבר המצטיינים של טופ־גאן, ולאמן אותם למשימת הפצצה של כור גרעיני במדינת אויב שזהותה לא נמסרת (איראן? רוסיה? פקיסטן? אפגניסטן?) — משימה שכמה ממהלכיה מזכירים מאוד את מבצע ״אופרה״, שבו הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור העיראקי ב־1981.

התפקיד מאפשר לו לחדש את הקשר עם הבן של גוס, הנווט שלו מהסרט הקודם, שמאווריק חש עדיין אשמה על מותו לפני 35 שנה. וזה מה שיש ל״אהבה בשחקים: מאווריק״ להציע לצופי הקולנוע בעולם, כולל הסנובים מקאן: קולנוע מלא פאתוס, עם קתרזיס וגאולה, ואפילו, גם כשנדמה לנו שהכל צפוי מראש, כמה סבסובי עלילה מפתיעים באפקטיביות שלהם. ובעיקר, זה קולנוע נטול ציניות. קולנוע שנועד עבור תשואות ונשימה עצורה.

הסרט הקודם התרחש בימי המלחמה הקרה, וטייסי טופ־גאן נלחמו בטייסי ברית המועצות. בסרט הנוכחי אין לאמריקה מלחמה אקטיבית נגד אף מדינה, לכן אין אויב קונקרטי, ובאותה מידה הטייסים היו יכולים להילחם בחייזרים. אבל הפעם יש מלחמה אחרת: להצלת הקולנוע מול אויב הסטרימינג. קרוז מסכן את חייו כדי לשכנע את הקהל בעולם לבוא לראות אותו על מסך גדול, ובכנות, הוא צודק. יחד עם הבמאי ג׳וזף קוסינסקי הוא מוביל הפקה שגורמת לקהל להישאב לסרט שכולו תנועה תזזיתית, כזה שקצת כמו בהופעה של אמן אשליות גורם לצופים לשאול בקול: איך הם עשו את זה?

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות