מתוך התערוכה "It's Pablo-matic". בניסיון לתקן את קלקולי העבר של האמנות המודרנית הגברית, התערוכה מציבה מול ציוריו של פיקאסו עבודות של אמניות עכשוויות פמיניסטיות | צילום: AFP/ Ed Jones
מפרקת לפיקאסו את הצורה: הסטנדאפיסטית האנה גדסבי לא מרחמת על האמן
מוזיאון ברוקלין החליט לחגוג 50 שנה למותו של פיקאסו באופן מפתיע: אושיית הסטנד־אפ הא־בינארית האנה גדסבי ("נאנט") מובילה את התערוכה בקריינות שמסבירה למה צריך לבטל את האמן, שמואשם במיזוגיניה, קידום תרבות האונס ובעילת קטינות. התוצאה מרתקת — מצחיקה ומעיקה בו־זמנית — ומאוד מתאימה למאה ה־21
באפריל מלאו 50 שנה למותו של פבלו פיקאסו — אירוע שהוליד עשרות תערוכות מחווה ברחבי העולם, ממוזיאון פיקאסו בפריז ועד למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. אבל במוזיאון ברוקלין בחרו להנציח את יום האזכרה הזה באופן מקורי: הם הזמינו את אושיית הסטנד־אפ האנה גדסבי להיות הקול שכותב ומציג את דברי הרקע והפרשנות המופיעים כטקסט לצד הציורים וכקטעי אודיו במדריך הקולי שמלווה את התערוכה. זו אותה אושיה שבספיישל הסטנד־אפ המדובר "Nanette", שעלה בנטפליקס ב־2018, הודתה שפיקאסו הוא האמן השנוא עליה, עוד מימי התואר בהיסטוריה של האמנות שעשתה. שנוא שנוא שנוא. "כרגע הרסתי את סיכויי אי פעם לקבל עבודה בגלריה", נאמר בספיישל. ובכן, ההפך קרה. דווקא נקודת המבט האנטגוניסטית של גדסבי, זו שלא מוכנה להפריד בין האמן ובין האמנות ולא מוכנה להתפעל מאמנותו של יוצר בעל אישיות נרקיסיסטית ומיזוגינית, היא זו שיצרה את התערוכה יוצאת הדופן שמוצגת כעת בברוקלין.
בתערוכה, שנקראת "It's Pablo-matic" (משחק מילים על שם האמן והמילה "פרובלמטי"), לוקטו מיטב מיצירותיו של פיקאסו מרחבי העולם, רק כדי להצמיד להם את הפרשנות של גדסבי, שקורעת לאמן את הצורה: מהבחירה לקרוא לפיקאסו PP, על שם ראשי התיבות שלו, בטענה שהוא התעניין אך ורק באיבר המין של עצמו; ועד האשמת האמן לא אחת ביצירת דימויים של אונס (בסדרת ציורי הקנטאורים שלו) ובעילת קטינה (בפורטרטים שהוא צייר את המאהבת בת ה־17 שלו, כשהוא היה בן 42).
התוצאה היא תערוכה יוצאת דופן, כי אם מביטים בה במבט אסתטי שגרתי ומנומנם של צועדי מסדרונות המוזיאונים, רואים ציורים של פיקאסו, חלק מהם מהמיטב שלו. אבל אם מסתכלים על הציורים ובו בזמן גם מאזינים למילים של גדסבי באוזניות, מגלים שהמוזיאון יצר תערוכה עם יצר השמדה עצמית: תערוכה של פיקאסו שהמסר שלה הוא שהגיע הזמן לבטל את פיקאסו.
הרעיון לתערוכה נולד כשספיישל הסטנד־אפ של גדסבי הפך לסנסציה. "נאנט" זכור בתור אירוע סטנד־אפ שהוא אנטי־סטנד אפ ובו מסופר בכנות ובכאב על חוויית החיים על הספקטרומים של נטייה מינית, זהות מגדרית ואוטיזם, ועל תחושה מתמדת של אי־שייכות ושל חיים תחת מתקפה בלתי פוסקת על חושים וזהות.
ב"נאנט" מוצגת הגישה של גדסבי לגבי אמנותו של פיקאסו: "פיקאסו המציא את הקוביזם, שבו הוא מציג את נקודות המבט התלת־ממדיות על משטח דו־ממדי אחד. הוא רוצה לחשוף את כל הפרספקטיבות בבת אחת. אבל האם אחת הפרספקטיבות האלה היא של אשה? כי אם לא, זה לא מעניין אותי". ולכן, בניסיון לתקן את קלקולי העבר של האמנות המודרנית הגברית, אנשי מוזיאון ברוקלין החליטו להציב מול ציוריו של פיקאסו עבודות של אמניות עכשוויות פמיניסטיות שעוסקות בנושאים דומים של ייצוגי נשים, מגדר ומיניות. אגב, בטקסטים שמלווים את עבודותיהן של האמניות הן מתייחסות לפיקאסו בהערכה רבה יותר, ודאי בסלחנות יחסית לגישה המיליטנטית של גדסבי.
אבל אצל גדסבי אין בדל סניגוריה על פיקאסו. מול הציור "הפסל", גדסבי מפנה את תשומת לבנו לריבוי הזרגים שבציור, עדות לכך שפיקאסו יצר מנקודת מבט פאלוצנטרית. מול הציור הזה מתחיל נאום חוצב להבות של גדסבי: "למה הברנש הזה ממשיך לעצבן אותי? למה אנחנו תקועים דווקא איתו? למה אנחנו כל כך מעריכים דווקא את האירוטיקה שלו? אירוטיקה שנולדה מתוך מוח מאוד מאוד מיזוגיני? אפילו ביחס לתקופתו פיקאסו נחשב למיזוגין, וזה בפריז של שנות ה־30, שבה היה צריך להתאמץ ממש קשה כדי שהראש שונא הנשים שלך יבלוט מעל ההמון. בעולם שבו ג'וני דפ עדיין פופולרי ואפילו נחשב לגיבור או קורבן, אין בי תקווה תקווה גדולה שמשהו בדעת הקהל הציבורית ישתנה ביחס לפיקאסו. לא נראה לי שיש סיכוי שיבטלו את פיקאסו. הוא משווק לנו בתור האמן הגדול של המאה ה־20. אבל מי הם אלה שמדרגים את האמנות ואת האמנים? באמת, מי אחראי לדירוג, ומי נמצא במקום השני? מי מרוויח מזה ואיפה נמצאים הסטטיסטיקות והנתונים? ונחשו מי לא עושות רשימות? ונחשו למה? בחייכם, מי מדרג תרבות? למה שלא פשוט תלכו לצפות בספורט. הפטריארכיה כל כך משעממת".
התערוכה בברוקלין יוצרת חוויית צפייה יוצאת דופן — מצחיקה, מעיקה ומאוד מתאימה למאה ה־21. קטונתי מלהיות זה שעונה לגדסבי. זו קריאה חכמה, בקיאה, חריפה ומבריקה מזו שלי. ובוודאי קריאה לגיטימית שקשה להתווכח איתה. ואני מאלה שמעריצים את פיקאסו, מאלה שנמסים מול ציוריו, וחווים ריגוש ופרפורי לב. אבל צריך להודות, אפילו שאף אחת מהטענות של גדסבי נגדו אינה חדשה — והן מציגות אותו כחלק בלתי נפרד משרשרת אנושית שכוללת את רומן פולנסקי והארווי וויינסטין, שעשו קריירות מפוארות מאונס והתעללות — הן גורמות לנקודת המבט שלנו להשתנות מעט. הטקסט הנוקב של גדסבי נכנס דרך האוזניים ופוקח עיניים. הוא באמת מעלה שאלה מה אנחנו מוכנים לסבול מהאמנים שלנו כדי לקבל מהם יצירות מופת, והאם תיתכן בכלל יצירת מופת מיוצרים שלא התנהגו למופת. בעבר התשובות האלה היו חד־משמעיות: האמנות גדולה מהאמן, ויותר מזה — השדים והחטאים היו חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. כיום המוסכמה הזאת מתערערת.
ניו יורק מלאה בפיקאסו, וכל מפגש עם יצירה שלו הוא עבורי כמו התגלות מפעימה — בעבר חשבתי שזו עדות לכך שאני אנין ואינטלקטואל, כעת נראה לי שזה בעיקר מעיד על זה שאני גבר שסולח לגברים אחרים על שנים של התעללות נפשית בנשים, כל עוד אני חווה מהיצירה שלהם קתרזיס אסתטי. אבל גם ההנאה שלי כעת מגיעה עם כוכבית לצידה, כוכבית שמבקרים וביוגרפים מנסים להתמודד איתה כבר שנים — העובדה שמארי־תרז, המאהבת, היתה בת 17 ולכן הרומן הזה, שתועד בעשרות ציורים, היה בלתי חוקי בעליל, מופיעה בכל כיתוב לצד כל ציור בכל מוזיאון. הלכתי ובדקתי במוזיאונים ברחבי ניו יורק ממש השבוע. מערכות יחסיו של פיקאסו עם נשותיו, דוגמניותיו, המוזות שלו והמאהבות שלו, הפכו אותו כבר מזמן לנודע לשמצה. זה לא סוד שנחשף עכשיו. ההבדל אצל גדסבי הוא שנעשה כאן מהלך של השלכת האפולוגטיקה לפח.
הבאג בתיאוריה של גדסבי הוא שהיא מתעלמת מהעובדה שמי שהפליל את פיקאסו היה הוא עצמו — כל חטאיו תועדו בציוריו. למשל, ההיקסמות החולנית שלו מציור נשים בוכות — בוכות בגללו, מן הסתם. הקריאה של גדסבי לא חושפת סאבטקסט או נדבך נסתר וסמוי מהעין, אלא קוראת בקול רם את מה שהיה שם גלוי מלכתחילה. פיקאסו הפך את היצרים שלו ליצירות, ועבור גדסבי זה לא מתקבל על הדעת. קראו את ספרי ההיסטוריה של האמנות ותגלו שהגישה של גדסבי לנושא היא לא הראשונה ולא היחידה, אבל היא כן הכי כועסת, הכי חריפה והכי מצחיקה.
עידן הנשים במוזיאונים של ניו יורק
מוזיאון ברוקלין הוא אחד המוזיאונים שמנסים ליישב את האקלים החברתי והפוליטי הנוכחי עם העובדה שעולם האמנות עד לא מזמן היה ברובו גברי — המנהלים, האוצרים והאמנים. גברים ציירו, נשים דגמנו. ככה זה היה מאות שנים. הנרטיב הזה כבר לא מקובל, והמוזיאונים עושים הכל כדי להציע פרספקטיבות חדשות לתולדות האמנות ולהציג את האמנים שעד כה נדחו והושתקו.
כל התערוכות הראשיות במוזיאונים הגדולים כרגע הן של נשים: בוויטני מוצגת האמנית האמריקאית־אינדיאנית ז'ון קוויק־טו־סי סמית; במומה מוצגות עבודות הנייר של ג'ורג'יה אוקיף; במטרופוליטן לורן אוקיף וסיסלי בראון; בגוגנהיים Gego מוונצואלה, ושרה ז'ה, אמנית אמריקאית ממוצא סיני; ובניו מוזיאון בסוהו אמנם מוצגים שני גברים, אך האחד היספאני והשני וייטנאמי.
גם במוזיאון לאמנות מודרנית של הסמיתסוניאן בוושינגטון די.סי מוצגת תערוכת ענק של 49 אמניות שיצרו במאה השנים האחרונות; ואת העבודות של הגרילה גירלס, קואופרטיב האמנות הרדיקלי משנות השישים, תמצאו גם בברוקלין וגם בוושינגטון.
ומה עושים אם רוצים לחזור אל הקאנון הקלאסי שהוא עדיין גברי ברובו? מחפשים מסגרת נשית או קווירית למקם אותו בתוכה: כך, למשל, מומה יצרו תערוכה של אלברטו ג'קומטי מנקודת מבטה של הפסלת והסופרת האפריקאית־אמריקאית ברברה צ'ייס־ריבו, שבצעירותה התיידדה עם ג'קומטי, ויצרה בהשפעתו.