הסרט "הדו־קרב האחרון": כל דור וההארווי ויינסטין שלו

היכונו לפסטיבל הקולנוע של רידלי סקוט, שבגיל 83 ממשיך לשעוט קדימה בתור הבמאי הכי יצרן וגרנדיוזי בהוליוודי. בפברואר 2020 התחילו צילומי סרטו החדש, ״הדו־קרב האחרון״ ובפברואר 2021 סקוט כבר צעק ״אקשן״ שוב בעת פתיחת צילומי סרטו העוד-יותר-חדש, ״בית גוצ׳י״. וכך בהפרש של חודש זה מזה אנחנו מקבלים שני סרטים חדשים (בכיכובו של אדם דרייבר) וחמש שעות תקופתיות של אותו במאי. די יוצא דופן. 

סקוט הוא הססיל בי. דה־מיל של דורנו — במאי שגודל ההפקה והספקטקל חשובים לו יותר מאנושיות ורגשות, במאי שמעדיף את הסנסציוני, הגרוטסקי והברוטאלי. לכן, החלק המסקרן בסרטו החדש — שבו הוא חוזר לימי הביניים, התקופה שבה הוא מרגיש הכי בנוח — היא העובדה שעל התסריט חתומים מט דיימון ובן אפלק (שגם מככבים), שצירפו אליהם את ניקול הולופסנר, שעזרה בכתיבת הזווית הנשית בסרט. זה קרדיט חשוב, כי זו הפעם הראשונה שבה סקוט מביים סרט שאשה כתבה מאז ״תלמה ולואיז״, מלפני 30 שנה.

דיימון ודרייבר בסרט. מבוסס על סיפור אמיתי מהמאה ה-14 | צילום: Elite Entertainment Group

זהו סיפור אמיתי מצרפת של המאה ה־14. מט דיימון הוא אביר בשירות מלכי צרפת, בן אפלק הוא אציל שלא מחבב את אותו אביר, ואדם דרייבר היה חברו לנשק של האביר, אבל הפך להיות יד ימינו של האציל, וככזה הוא מנצל את מעמדו כדי להשיג לעצמו את כל מה שהאביר רצה — כולל אשתו, אותה הוא אונס. בניגוד למקובל בתקופה ההיא, האשה (ג׳ודי קומר), פונה לערכאות ומאשימה את האנס, כשמבהירים לה שאם יתברר שהוא חף מפשע היא זו שתעלה על המוקד ותישרף בחיים. תלוי מי משני הגברים ייצא בחיים מהדו־קרב הזה — האחרון בצרפת שנוהל באופן חוקי, בחסות המלך ובית המשפט.

אפלק, דיימון והולופסנר יוצרים מעין גרסה שלהם ל״רשומון״ של קורוסאווה, שגם היה סיפור על אונס (ורצח) המסופר מנקודות מבט שונות. כך גם כאן, כל אחת משלוש הדמויות הראשיות מתארת את הסיפור מנקודת מבטה, כשכל אחת טוענת שגרסתה היא האמת. אבל ההבדלים בין נקודות המבט נורא טריוויאליות. יש משהו מגושם בתסריט של הסרט הזה, מאת שני תסריטאים שעשו עבודות טובות בהרבה לפני כן. מה משך את סקוט — שביים את ״גלדיאטור״ ו״רובין הוד״ — לפרויקט הזה? די ברור. אבירים, סוסים, חרבות ושלג. 

אבל מה משך את דיימון ואפלק לכתיבת התסריט, הראשון שלהם מאז ״סיפורו של וויל האנטינג״? התשובה, יש להניח, היא מפיץ ״סיפורו של וויל האנטינג״, אחד הארווי וויינסטין. אי אפשר לראות את ״הדו־קרב האחרון״ ולא לחשוב על כך שדיימון ואפלק, שחייבים לוויינסטין את הקריירה שלהם, רצו לספר סיפור שמפליל את כל הוויינסטינים בעולם. סיפור שממחיש את ההתנהגות של אלה שחשים שהכל מגיע להם, וחיים בתאוותנות חסרת גבול — לאוכל, כוח, כסף וכיבושים. 

ואיך מישהו כזה יהיה כה שיכור בתוך הצלחתו ועלייתו המטאורית, עד שהוא יאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו שכשהוא אונס אשה הוא עושה את זה מתוך אהבה והיענות לחיזוריה והסכמתה, ומתוך עיוורון גמור לנפגעים סביבו. כפורטרט של כוח גברי ממוסד וחסר גבולות, ״הדו קרב האחרון״ הוא כתב אישום מעניין, גם אם בנאלי למדי, בבחינת מה חידשתם לנו. כי אפלק, דיימון, הולופסנר וסקוט עשו סרט שהמסר שלו הוא — דעו שהעולם התנהג לנשים איום ונורא לא מהיום, אלא זה ככה כבר מאות ואלפי שנים. כל דור וכל איזור והוויינסטין שלו.