מערכות ההגנה השונות שבחוק איסור לשון הרע

לעיתים ניתן לטעות ולחשוב אחרת, אך חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 לא נועד להטיל סנקציות על מי שהתבטא בצורה שאינה מוצאת חן בעיני נושא ההתבטאות. כלל לא. חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שתי זכויות שוות מעמד: הזכות לחופש ביטוי, והזכות לשם טוב.

בהתאם, בדיוק כפי שחוק איסור לשון הרע נועד להגן על השם הטוב ולמנוע הפצת ביטויים פוגעניים שעלולים לפגוע ללא הצדקה, כך נועד הוא לאפשר התבטאות חופשית; ולעיתים, גם במחיר של פגיעה בשם הטוב. למעשה, שורת ההגנות הקבועה בחוק איסור לשון הרע, מלמדת על כך שישנם מקרים בהם המחוקק התכוון לעודד פרסומים שעלולים לפגוע בשם הטוב, כדי לקדש ערכים ראויים להגנה.

הגנות תום הלב – הגנה על ערכים שונים על חשבון הזכות לשום טוב:

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא השילוב בין סעיף 15 (על תתי סעיפיו) לבין סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע. נסביר:

תחת סעיף 15 מפורטות 12 סיטואציות – המערבות עובדה ומשפט – שמשקפות ערכים ראויים להגנה. למשל: שוק דעות חופשי ביחס לעניינים ציבוריים, הגנה על אינטרסים אישיים וכשרים, עידוד הגשת תלונות למשטרה ולרשויות מוסמכות אחרות, חופש העיתונות וביקורת על הליכים משפטיים פומביים (כך בקצרה, ומבלי למצות כמובן). לצד אותן סיטואציות, קובע סעיף 15 כי מי שפרסם לשון הרע באחת מאותן סיטואציות, ועשה כן בתום לב, מוגן מפני תביעת לשון הרע.

במקביל, לפי סעיף 16(א) לחוק מי שפרסם לשון הרע באחת מאותן 12 סיטואציות, והפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", יש לראות בו כמי שפרסם בתום לב (כנקודת מוצא שניתנת לסתירה).

אם משלבים בין השניים, זו התוצאה: בתי המשפט רשאים לדחות תביעת לשון הרע, באמצעות שתי קביעות פשוטות לגמרי, ולדלג כליל על שאלת אמיתות הפרסום: (א) המפרסם שהכפיש עשה כן כדי (למשל) להגן על עניין אישי וכשר שלו (סעיף סל רחב היקף); (ב) המפרסם הפיץ את דבריו באורח שאינו חורג מגבולות הסביר באותן נסיבות.

דוגמה נחרצת יותר, ניתן לאתר תחת סעיף 15(8) יחד עם סעיף 16(א). הרי גלוי וברור שניתן להגיש תביעת לשון הרע (וגם לזכות בסכומים משמעותיים) בגין הגשת תלונת שווא למשטרה. אך באותה נשימה, סעיף 15(8) קובע כי מי שהגיש תלונה למשטרה בתום לב, מוגן מפני תביעה; ולעניין זה, סעיף 16(א) פורש כך שכל תלונה שמוגשת למשטרה, כנקודת מוצא, היא מעשה סביר. והתוצאה היא שכל מי שהגיש תלונה למשטרה, יהא תוכנה אשר יהא, מוגן כנקודת מוצא. וכדי לשכנע את בית המשפט שמדובר בתלונת שווא שמצדיקה פסיקת פיצוי, יש לשכנע שהמתלונן שיקר ביודעין ולא האמין בעצמו בתוכן הדברים שמסר בתחנת המשטרה. כך קבע בית המשפט העליון.

הגנה על אמת שפרסומה משרת את הציבור (אמת דיברתי):

לצד משפחת הגנות תום הלב – שמעניקה הגנה לעוד שלל פרסומים וסוגי פרסומים – סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת "אמת הפרסום"; המוכרת בשם "אמת דיברתי". כדי לשכנע את בית המשפט שההגנה חלה במקרה ספציפי, לא מספיק להוכיח שתוכן הפרסום אמת. מתחייב לשכנע בנוסף כי פרסום האמת משרת את האינטרס הציבורי. בתוך כך, פרסומים שתוכנם אמת ואין לציבור כל עניין בהם (למשל, עניינים פרטיים שמתרחשים בין בני זוג), אינם זוכים להגנה זו. אך באותה נשימה, פרסומים שתוכנם אמת ויש בהפצתם תרומה לציבור, יזכו להגנה גם אם המפרסם הפיץ אותם בזדון מתוך כוונה ברורה ומוצהרת להזיק. כך ממש.

צילום: משה גלבר

מותר להפיץ כזבים בכוונה לפגוע?

יחד עם הגנת אמת הפרסום והגנות תום הלב, בסעיף 13 לחוק מנויות 11 סיטואציות שביחס אליהן חל סייג מוחלט לאחריות פלילית או אזרחית. מבלי להלאות, ייאמר כי סייג לאחריות – בשונה מהגנה – שולל קיומה של עילת תביעה מלכתחילה. ובדיני לשון הרע, אם ניתן להוכיח סייג לאחריות, תסולק התביעה על הסף גם אם מדובר בפרסום שקרי לחלוטין שהופץ בזדון מוצהר. דוגמה טובה ומוכרת לכך ניתן לאתר תחת סעיף 13(5), הקובע סייג מוחלט לאחריות בנוגע לכל התבטאות במסגרת הליך שיפוטי או מעין שיפוטי. כך שכל – אבל כל – מה שנאמר או נכתב במסגרת הליך שיפוטי, חסין לחלוטין מפני תביעה. וכן, גם אם מדובר בשקרים שנכתבו או נאמרו בזדון, וגם אם השקרים עוסקים במי שבכלל אינו צד להליך (חשוב לציין כי ישנם כלים אחרים להתמודד עם התנהגויות מן הסוג הזה, אך תביעת לשון הרע לא ניתן להגיש; ואם תוגש ותעלה הטענה הנכונה – תסולק התביעה על הסף).

הגנות נוספות והקלות שעשויות לסייע למי שהפיץ לשון הרע שאינה זוכה להגנה:

אם לא די ב-24 הגנות המשויכות ל-3 "משפחות", ניתן להתגונן מפני תביעת לשון הרע גם באמצעות ההגנות הקבועות בפקודת הנזיקין (זוטי דברים, הסתכנות מרצון, מעשה לפי חיקוק, התנהגות התובע וכיוצ"ב). וכדי להשלים את התמונה, תחת סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, קבועות 4 חלופות שמאפשרות לבתי המשפט להקל בפסיקת פיצויים עם נתבעים שפרסמו לשון הרע שאינה זוכה לשום סוג של הגנה (לרבות חלופות סובייקטיביות לחלוטין, דוגמת אמונה באמיתות השקר).

החוק שאוסר לפרסם לשון הרע מתיר לעשות כן?

אכן. חוק איסור לשון הרע מתיר לפרסם לשון הרע בשורה ארוכה של סיטואציות. כל אחת מהן היא דוגמה למקום בו המחוקק העדיף את חופש הדיבור על-פני הזכות לשם טוב. עם זאת, מאחורי כל מילה "פשוטה" שמופיעה בחוק איסור לשון הרע – וכך גם במפורט לעיל – נכתבו רבבות מילים בפסיקת בתי המשפט במרוצת השנים. ולפי דין, מי שהוגשה כנגדו תביעת לשון הרע הוא הנושא בנטל להוכיח את כל העובדות שברקע להפצת הפרסומים; ועל יסודן, לשכנע כי נתונה לו הגנה מההגנות הקבועות בחוק. בשיטת המשפט הישראלית, טענות הצדדים הן שמעצבות את ההליך המשפטי ואת ההכרעה השיפוטית. ולכן, הגם שלבתי המשפט כלים רבים במיוחד כדי לדחות תביעות לשון הרע, בפני מי שהוגשה כנגדו תביעת לשון הרע ניצבות משוכות רבות ומלאכה מורכבת.

לתכנים נוספים בתחום היכנסו ל"פורטל התוכן הישראלי לדיני לשון הרע"

מאת עו"ד בן קרפל, מייסד, בעלים ומנהל ועו"ד אדם קרפל, שותף, בן קרפל ושות', משרד עורכי דין

d&b – לדעת להחליט