ניו יורק טיימס: טייסים הונחו ב-7.10 להתעדכן בטלגרם ובחדשות כדי לבחור מטרות

בבוקר של 7 באוקטובר, עמוק בתוך ה"בור" בקריה, המפקדים ניסו עדיין לתכלל ולהבין את הדיווחים על ירי הרקטות של חמאס לעבר דרום ישראל כשהשיחה הגיעה. זה היה מפקד מהאוגדה האחראית על פעולות צה"ל לאורך הגבול עם הרצועה. הבסיס שלה, כך דיווח, תחת מתקפה. לפי גורם צבאי, המפקד לא ידע לתאר את היקף המתקפה או לספק פרטים נוספים, אבל ביקש לשלוח את כל התגבורת האפשרית. בשעה 7:43 בבוקר, יותר משעה אחרי שמתקפת הרקטות החלה ואלפי מחבלי חמאס הסתערו על ישראל, ניפק הצוות בבור את ההוראות הראשונות שלו באותו יום בכל הנוגע לשליחת כוחות. הוא הורה לכל כוחות החירום ולכל היחידות שיכולות לנוע מיד דרומה. הפלישה לישראל הייתה כבר בעיצומה, וראשי הצבא טרם הבינו זאת.

תחת הכותרת "איפה היה הצבא הישראלי?", תחקיר שמפרסם היום (שבת) "ניו יורק טיימס" - בחתימתו של עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות" רונן ברגמן - מגולל עדויות חדשות מאותו יום קשה. לפי התחקיר, ביום המתקפה סבל צה"ל ממחסור בנשק והיה מאורגן בצורה גרועה כל כך, עד שחיילים נאלצו לתקשר בקבוצות וואטסאפ מאולתרות ולהסתמך על פוסטים ברשתות החברתיות כדי לאסוף מידע שישרת אותם בקרב שאליו נקלעו במפתיע. מפקדים מיהרו לקרב כשהם חמושים רק ללחימה קצרה. טייסי מסוקים קיבלו הוראה להתעדכן בדיווחי החדשות ובערוצי הטלגרם כדי לבחור מטרות.

הדבר הנורא מכול אולי היה העובדה שלדברי חיילים וקצינים בעבר ובהווה, לצה"ל לא הייתה שום תוכנית לתגובה על מתקפה נרחבת של חמאס בשטח ישראל. צה"ל האמין כי חמאס יכול לכל היותר לשגר חוליה או מספר קטן מאוד של חוליות לתוך ישראל, ונערך והתאמן אל מול תרחיש ייחוס כזה, לא מול פלישה רבתי. אם תוכנית קרב למקרה כזה הייתה קיימת על מדף כלשהו, לדברי החיילים, איש לא התאמן עליה ואיש לא יישם אותה. החיילים שפעלו באותו יום פשוט אלתרו תוך כדי תנועה.

"בפועל לא הייתה הכנה הגנתית נכונה, לא היה אימון, לא היה ציוד ולא הייתה בניית כוח למבצע כזה", אמר לעיתון אלוף פיקוד הדרום לשעבר יום טוב סמיה. "לא הייתה תוכנית הגנתית למתקפת פתע מהסוג שראינו ב-7 באוקטובר", הוסיף סגן מפקד אוגדת עזה לשעבר אמיר אביבי לתחקיר של ה"טיימס", המבוסס על מסמכים פנימיים של ממשלת ישראל ועל בחינת חומרים ממאגר צבאי הכולל עשרות אלפי סרטונים.

איש מהקצינים שהתראיינו לתחקיר של "ניו יורק טיימס", בכללם אלה שהוצבו לאורך הגבול, לא זכר מקרה שבו דנו איתו בתוכנית להדוף מתקפה כמו זו שביצע חמאס או אימנו אותו לקראתה. "ככל שאני מצליח לזכור, לא הייתה שום תוכנית כזו", אומר ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר אלוף (מיל') יעקב עמידרור. "הצבא לא מכין את עצמו לדברים שהוא חושב שהם בלתי-אפשריים".

"הבנו שאנחנו ממש בפיגור. בקיבוצים נרצחים"

מהעדויות שנאספו ל"טיימס" שבה ועולה תמונת הבלבול של אותו היום. חיילי המילואים לא היו מוכנים לגיוס ולפריסה מהירים, חלקם מתארים כיצד יצאו לדרך דרומה ביוזמתם, וגורם בפיקוד הדרום הודה שאפילו בצהריים קצינים שם לא הבינו מה קורה. הם העריכו שחמאס החדיר כ-200 מחבלים לתוך ישראל, כשבמציאות המספר היה גבוה פי 10. רוב שעות היום נדרשו לצבא להשתלט מחדש על בסיס רעים, מפקדת אוגדת עזה.

"כשהאוגדה שלך תחת אש, אתה מתמקד בלטהר אותה ממחבלים", אמר תת-אלוף הישאם איברהים לעיתון. "זה מסיח את הדעת מניהול הקרב הרחב יותר". הוא הגן על תגובת צה"ל למתקפה, ואמר שמעט מאוד צבאות מודרניים היו יכולים להשתלט מחדש על האזור מהר כפי שישראל עשתה.

אחת מזירות הכאוס של אותו הבוקר הייתה צומת שער הנגב. חמאס השתלט על הצומת, רצח בו נהגים, הצית את מכוניותיהם וחסם את הכבישים. "כל מפגש בצומת הזה הוביל להרג מחבלים ולהאטת ההתקדמות שלהם", סיפר לעיתון אחד מחיילי המילואים, המשרת בצוות לוחמה בטרור. "ככל שהתקדמנו הבנו שאנחנו ממש בפיגור. בקיבוצים צריכים אותנו, ואנשים נרצחים".

לנוכח היעדר התקשורת עם רעים, וכשראשי הצבא בתל-אביב מתקשים להבין את היקף המתקפה, יחידת מגלן פנתה למקור מידע בלתי-צפוי: רפאל חיון, תושב נתיבות בן 40 שגר עם הוריו. חיון צפה בסרטונים שבהם תיעד חמאס את המתקפה בזמן אמת ברשתות החברתיות והעביר את המידע לקציני מגלן. הוא החל להעביר הודעות ווטסאפ מאנשים שניסו להציל את ילדיהם, את חבריהם ואת עצמם.

גם במקרים אחרים פנו חיילים לעזרת הציבור כדי לאסוף מידע. מפקד צוות אחד הורה לחייליו שהיו במסוק לחפש מידע בערוצי טלגרם ובדיווחי החדשות כדי לבחור מטרות. מפקד בכיר אחד, איש מילואים שנלחם באותו היום, העיד שהיו גיבורים רבים ב-7 באוקטובר, אבל הוסיף שכשצבא זקוק לגיבורים – פירוש הדבר שהדברים השתבשו.

גם חיילים נמנים עם מי ששואלים מה השתבש באותו היום. חייל המילואים דוידי בן ציון סיפר ל"ניו יורק טיימס" שיחידת הצנחנים שלו יצאה מהבסיס שלה במרכז הארץ בשיירה בסביבות 13:30. הוא וחבריו גייסו את עצמם, בלי קריאה רשמית להתייצב, וכדי לחסוך זמן הם עזבו בלי ציוד לראיית לילה או אפודים הולמים. הוא ציפה לראות את הכבישים מלאים בחיילים, בציוד ובכלי רכב משוריינים נעים דרומה. "הכבישים היו ריקים!", נזכר בריאיון. כמעט שבע שעות אחרי שהחלה מתקפת הטרור, הוא פנה לחייל המילואים שלידו ושאל: "איפה צה"ל?".