הקברניט
החץ השחור: לאן נעלם מטוס הקרב ששבר את כל השיאים?
מטוס הקרב הכי מהיר, הכי גדול והכי כבד, שגם טס הכי גבוה והכי רחוק חגג לאחרונה 60; איך ולמה הומצא, כיצד תפס את טרפו באוויר, ומדוע השיאים שקבע - שיאים שמביישים גם את חמקני הקרב של ימינו - לא נשברו מעולם?
שלום, כאן הקברניט; סיפורנו מתחיל בראשית הסיקסטיז, תקופה ססגונית בה כלל לא היה בטוח שהאנושות תגיע לסבנטיז. ארה"ב רעדה מפחד, ומסיבה טובה - היא החלה להסתבך בווייטנאם, והמלחמה הקרה התחממה במהירות; חילופי אש יוכלו בקלות להסלים ולהטיל אותה כל רגע למלחמה גרעינית עם ברית המועצות. כל צד ישאף לתקוף ראשון, ולסובייטים היה סיכוי טוב להכות ראשונים.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
איך זה ייראה בשטח? עשרות מפציצי טופולב 95 יחצו את שממות הקוטב הצפוני, ישייטו בגובה 40,000 רגל ויתקרבו לצפון אמריקה. כשיגיעו לטווח, ישגרו טילי KH20 מהירים, שיטפסו לגובה 66,000 רגל וכל אחד יפול על עיר אמריקאית עם פצצת מימן בת שלושה מגה-טון.
במספרים זה יוצא שישים ושש הירושימות, אבל מי סופר; בעיר גדולה ממוצעת, מדובר במיליון הרוגים ברגע אחד, מיליוני פצועים ופליטים, הרס תשתיות, מערכות בריאות קורסות, מדינה שמפסיקה לתפקד. איך עוצרים דבר כזה?
התוכנית האמריקאית היתה לבנות סופר-מטוס יירוט, משהו שיטוס מהר פי שלושה ממהירות הקול, ויתפוס את מפציצי האויב מעל לקוטב או לאוקיינוס - לפני שיגיעו לטווח שיגור. לשם כך, יהיו לו עוצמה לא נורמלית, טווח ביניבשתי, ווליום שמגיע עד 11, מה שתרצו.
אבל לטוס במאך שלוש ולהילחם במאך שלוש הם שני דברים שונים בתכלית, ואף יצרן לא עמד באתגר; הטכנולוגיה לא היתה בשלה, וממשלת ארצות הברית הרגישה חשופה בצריח; בכל רגע יכול המצב בדרום מזרח אסיה להסתחרר, ולא יהיה מי שיעצור מכה גרעינית בצפון אמריקה.
ואז בא קלרנס "קלי" ג'ונסון, המהנדס האדיר של חברת לוקהיד ואחד האנשים היצירתיים ביותר בהיסטוריה של התעופה - בא ושלף פיתרון מהכיס.
באותם ימים פיתחה החברה את משפחת הציפורים השחורות - מטוסי ריגול סודיים ביותר שהם כה מהירים, וטסים כה גבוה, שיוכלו לחדור עמוק לבריה"מ ואף נשק לא יוכל לגעת בהם. בואו ניקח אב טיפוס אחד, אמר קלי, ונהפוך אותו למטוס יירוט.
הגנרלים הסתכלו עליו עם כוכבים בעיניים: הציפורים השחורות גם ככה טסו במאך 3.5, הטווח שלהן היה ארוך במיוחד, ועם מערכות הנשק המתאימות אין מפציץ שלא יוכלו לעצור.
ג'ונסון, איש חכם מאוד, צפה את האפשרות הזו, ובמגירה החזיק תרשימים להפיכת מטוס הריגול הסודי לנשק-מחץ.
וכך, בזמן שיא, נולד החץ השחור: מטוס ה-YF12. דפדפו הלאה אם אתם אלרגים לסופרלטיבים: היה זה מטוס הקרב הכי גדול, הכי כבד, הכי מהיר אי פעם, שטס הכי גבוה ולמרחק הכי גדול; ארון גביעים מעופף.
אורכו היה יותר מ-30 מ', כמו של בואינג 737 - והוא גם שקל כמו מטוס הנוסעים. גופו המאורך הכיל בעיקר דלק מיוחד, אותו זללו שני מנועים אדירים וירקו כלהבה של עשרות מטרים.
המהירות עמדה על 3,600 קמ"ש, (אלף יותר משל F15, למשל) והשיוט בוצע בגובה 90,000 רגל; רק לוויינים טסים יותר גבוה.
הטווח שלו היה מטורף. בעצם, המונח "טווח" קצת מבלבל פה, משום שהוא מתייחס למרחק המקסימלי אליו יכול מטוס להגיע - בלי להתחשב בדברים כמו שריפת דלק מוגברת בזמן לחימה, או נניח חזרה לבסיס.
המונח הקובע הוא רדיוס משימה, כלומר, מרחק הלוך-חזור, כולל המשימה שבאמצע. ולחץ השחור היה רדיוס של 2,500 ק"מ. יודעים לאיזה מטוס קרב יש רדיוס כזה בימינו? לאף אחד; ה-F22 האדיר מגיע בקושי לשליש מזה. המיג 31, הדרקון של פוטין ובעצמו מיירט ארוך טווח - מגיע לחצי.
רדיוס של 2,500 ק"מ זה כמו להמריא מנתב"ג, לעשות בום על קולי מעל רומא, ולחזור עם דלק ספייר. ואם גם טסים במהירות של YF12, כל העסק יקח פחות משעה.
את כל זה ידעו לעשות גם מטוסי הריגול, אך אחיהם היה גם מתנקש: החרטום שלו הוחלף ובתוכו הונח המכ"מ המוטס הכי מתקדם שבנמצא - הראשון אי פעם שמסוגל לעקוב אחר מטרה, בזמן שהוא סורק ומחפש את הבאות בתור.
האנטנה עוצבה כך שתוכל, לראשונה במטוס קרב, למצוא מטרות גם מתחת לנתיב הטיסה ולא רק ישר לפנים. משני צידי האף הוצבו חיישני IRST - אינפרא אדום לחיפוש ומעקב - שיאתרו מפציצים לפי החום שהם פולטים.
ומאחורי המערכת ישב מחשוב אנלוגי מוצלח, שאיפשר למצוא מפציץ אויב גם בגובה נמוך, ועם הפרעות מזג אוויר. אבל למצוא זה רק חצי סיפור: בלי טפרים, הנץ הוא יונה עם מנוי לחדר כושר.
בגחון המטוס ישבו ארבעה תאים גדולים, במקור עבור מצלמות וסורקים - שאצלו הכילו מערכת בקרת אש ושלושה טילים מגודלים בשם AIM47.
כל טיל נשא מכ"מ משל עצמו, שאיפשר פגיעה במטרות ממרחק חסר תקדים של 160 ק"מ - ומבלי שיהיה תלוי רק במכ"מ של המטוס ששיגר אותו.
איך כל זה עבד באוויר? בהתחלה, לא משהו; הטייסים היו מסנוורים מהמהירות והתחכום של המטוס, אבל הוספת מערכות הנשק והגילוי שינתה את איזון המשקל והמטוס נעשה בלתי יציב בעליל.
גם כאן שלף קלי ג'ונסון פיתרון: החץ השחור קיבל שני סנפירים מתחת למנועיו, ואחד גדול ביניהם - וכך הפך נוח לשליטה, והטייסים פשוט התמוגגו.
באוגוסט 1964 נחשף קיום ה-YF12, בתור טריק מודיעיני: הרעיון היה להסתיר מהסובייטים את קיום מטוסי הריגול הסודיים - וכך כל מרגל שיראב אחד בטיסת ניסוי יחשוב שזהו אחיהם המיירט.
אחרי שנים של טיסות מוצלחות, הודיעו הגנרלים שהגיע הזמן למסד את הקשר: הוזמנו 91 מטוסי F12, במחיר של 18 מיליון דולר ליחידה. חיל האוויר פתח שמפניות: בעוד רגע, יהיה לו מטוס היירוט המושלם - מה שמאוד יחזק אותו פוליטית, בתור קו ההגנה היחיד מפני אפוקליפסה אטומית בלתי צפויה.
אז מה אם זה נורא-נורא יקר: בהתאמות אינפלציה לימינו, מחיר כל F12 עמד על 175 מיליון דולר, וגם זה שיא שנותר באוויר עד היום; אפילו ה-F22 עולה סביב עשרים מיליון פחות.
כאן נכנס לאירוע מר רוברט מקנמרה, שר ההגנה האמריקאי ואסטרטג גדול, שפך מים צוננים על העסק ווהודיע רשמית שהסופר-מטוס לא יקבל אף סופר-גרוש בשלוש השנים הקרובות.
לא היה לו שום דבר נגד לוקהיד, גנרלים מאושרים או מטוסים שחורים - פשוט תקציב משרד ההגנה לא הספיק גם עבור המטוס הזה וגם עבור מלחמת וייטנאם.
חיל האוויר ולוקהיד המשיכו בניסויי הטיסה של ה-YF12 עד יעבור זעם, ובינתיים המשיך המטוס לצבור הישגים; למשל, ב-1 במאי 1965 שבר המטוס תשעה שיאי מהירות וגובה שונים ביום אחד.
ניסויי ירי הראו כמה קטלני הוא יכול להיות; כל שיגורי ה-AIM47 הושלמו בהצלחה, למעט אחד בו היתה תקלה בטיל. בניסוי הכי מאתגר נורה טיל על מפציץ B47 שנשלט מרחוק, כשהחץ השחור משייט בגובה 80,000 רגל והמטרה - מזדחלת בגובה נמוך של 500 רגל; זה פחות ממגדל עזריאלי.
למרות הפרעות והחזרי שידורים מהקרקע, המכ"מ מצא את המפציץ. הטיל עף אליו, וקרע לו את הזנב מ-100 ק"מ. לא היה שמץ של ספק: ה-YF12 מוכן לעלות למגרש.
ואז באה שנת 1967 והמציאות דפקה בדלת: אנליסטים בפנטגון עברו על דו"חות מודיעין וקלטו שוואלה, אין שום סיכוי שברית המועצות תשלח מפציצים עם טילי שיוט לתקוף את ארצות הברית. לא מטעמי פציפיזם, כן? פשוט אפיק הפיתוח העיקרי של רוסיה עבר לטילים בליסטיים ביניבשתיים.
ועם כמה שהחץ השחור היה מרשים וקטלני, מה יעשה להם, יצא החוצה וירדוף אחריהם בחלל? בבת אחת הפך ה-YF12 לבעיה שמחפשת פיתרון. שבורי-לב, ניסו הגנרלים לחשוב על משימה חדשה עבורו.
אבל המטוס הזה היה חד-קרן של טריק אחד: כל מה שידע לעשות זה לטוס מאוד מהר בקו ישר, להכות במטרה כמו הברק של זאוס, ולעוף משם. אין לו סיכוי לשרוד קרב פניות הדוק, והמהירות שלו באה עם מחיר: משטחי תמרון קטנים וגוף מאורך ושברירי שנתנו לו כושר תמרון של רכבת. אם יפנה בחדות, הוא פשוט יישבר באוויר.
וכך בוטל הפרויקט בקיץ 1968. בעצב, מסר חיל האוויר את שלושת מטוסי ה-YF12 לנאס"א, לביצוע ניסויים מתקדמים בטיסה מהירה. אחד אבד בתאונה, שני נפגע וחלקיו שולבו במטוס ביון, והמטוס האחרון הוצב במוזיאון ב-1978.
כל הטכנולוגיות היצירתיות שלו נתרמו לאחרים; למשל, המכ"מ והטילים שודרגו, והפכו למערכת הגילוי והנשק של מטוס ה-F14 המפורסם. אבל שאלה אחת עדיין נותרה באוויר: איך זה שכל השיאים של החץ השחור לא נשברו מעולם בידי מטוס קרב אחר?
השיאים הללו נראו מסחררים בזמנו, מרשימים גם בימינו וגם אני לא יכול להגיד "מאך 3.5" בלי להוסיף איזה "וואו" או "פששש" - אבל קל לשכוח שהם נקבעו רק בגלל פער טכנולוגי עצום.
כיום לא צריך לטוס בגובה 90,000 רגל כדי להרחיק ראות ולמצוא מטרות; יש לוויינים, מכ"מים שמסוגלים לראות גם מעבר לאופק, והיתוך המידע הרבה יותר מוצלח. F15 שטס בגובה 50,000 רגל יוכל לעצור מטוס אויב טוב בהרבה מהחץ השחור, ירום הודו.
כיום גם לא צריך לטוס במהירות של כדור רובה כדי להגיע אל המטרה בזמן; המודיעין הרבה יותר מוצלח ומעגלי האש נסגרים מהר, כך שיש מספיק זמן להפנות מטוסים למפגש. בנוסף, הטילים מהירים ואמינים מאוד והסיכוי שייפגעו גדול מבתקופת הציפורים השחורות.
והכי חשוב: כיום אנחנו כבר לא מפתחים מטוסים מתוך פאניקה; כן, יש מדינות תוקפניות ולא חסר נשק גרעיני - אבל ממשלות מסתכלות על האיום בצורה שקולה ומידתית. אין כבר פרויקטים ביטחוניים שמקבלים תקציב "לא מוגבל"; וגם מטוסי הקרב הכי-הכי הם בסך הכל עוד מוצר, שצריך להיבנות מתוך היגיון מבצעי וכלכלי.
ולכן, כל דגם חדש יהיה רב משימתי - כזה שיפתור כמה שיותר בעיות, וגם גמיש - כדי שיוכל לפתור אותן לאורך זמן, עם מינימום התאמות נדרשות. וזו הסיבה שהשיאים של החץ השחור לא נשברו; למזלנו הטוב ושמחתנו הגדולה פשוט לא היה צורך בכך. טיסה נעימה!
26 תגובות לכתיבת תגובה