רוי ניסני. "אני צריך להיות טים פלייר. יש לי 20 אנשי צוות שצריכים להחליף את הגלגלים שלי בתוך 4 שניות |
סיפורו של מכור: 10 דברים שלמדתי על החיים ב־300 קמ"ש
רוי ניסני הוא נהג המרוצים הבכיר של ישראל. מתחרה קבוע בפורמולה 2, השנה עם קבוצת PHM הגרמנית. נהג המבחנים של קבוצת וויליאמס מפורמולה 1. אלו הדברים שלמד בעולם המרוצים בו הוא מתחרה מגיל 6
1. אני רוי ניסני ואני מכור לאדרנלין
"סביר להניח שאני מכור לאדרנלין כי ברגע שיש הפסקה מהרכב, נגיד פגרת חורף, אני מרגיש את הגוף שלי מתחיל לגרד. אני מתחיל לחפש מצבים שייצרו לי אדרנלין, בין שזה בריכה בקיץ ובין שאופניים באימונים או סקי. צריך להכיר בזה כי אם לא, אתן למוח שלי לגרור אותי למצבים מסוכנים, וזה לא ייגמר טוב. ב־2019 הייתה פגרה ארוכה, וזה הוביל לזה שבאימונים של האופניים שברתי את היד כי עברתי את הקצה. ככה בעצם ביטלתי לעצמי את עונת 2019. למדתי מזה. אני מכיר את עצמי עכשיו. אחרי חודש בלי נהיגה אני מתחיל לחפש את זה - אז אני צריך לחפש אלטרנטיבות לא מסוכנות. קייט סרפינג, למשל. סימולטור. בין חוזים אני עושה סקי בצורה מבוגרת. הכל באחריות".
2. כל נהג פורמולה 1 הוא נהג עצבני
"להרבה נהגי פורמולה 1 יש כעסים ועצבים. 99% מהנהגים עובדים עם פסיכולוג. גם אני. אתה מתמודד עם כל כך הרבה לחץ מגורמים חיצוניים, תחרות ברמה גבוהה ואהבה ושנאה מכל כך הרבה אנשים ברשתות החברתיות - גם זה משהו שצריך להתמודד איתו. אם ניכנס לפסיכולוגיה שלי, אז אני יודע שמה שקרה לי בילדות יתבטא בעתיד באמונות שלי, במחשבות ובפעולות שלי. למשל, חרם שעברתי בילדות. האם הכעס הוא גורם מניע? זה תלוי בנהג. יש כאלו שיודעים לנתב את הכעס לביצועים כמו מייקל ג'ורדן, ויש כאלה שזה משפיע עליהם לרעה. עליי זה משפיע לרעה. ועם השנים למדתי להיות הרבה יותר ממותן כשאני מתחיל להרגיש כעס. בפורמולה אתה תמיד מגיע למצבים שהכעס תוקף אותך מבפנים. ואתה צריך להתמודד עם זה".
3. יש תסריט לכל פנייה
"כדי להתמודד עם הדברים בזמן הנהיגה, אתה צריך טכניקות שעובדות על המוח. אתה צריך לעבור ממערכת אחת למערכת שנייה במוח. אז יש טכניקה של נשימה עמוקה כי אנחנו צריכים לשכנע את עצמנו שאנחנו לא נוסעים ב־300 קמ"ש ואנחנו בסכנת חיים. אנחנו צריכים להגיד לעצמנו: הלחץ הזה? אז מה. אני צריך להכין את עצמי למרוץ עם מוח שעובר מפנייה לפנייה לפי תסריט שאני כותב עם המהנדסים לגבי המסלול. האוטו מותאם לתסריט הזה. אני מבצע בלימה ל־110 קמ"ש לפני הפנייה הזו, אני מעביר משקל בפנייה הזו, אני מאיץ אחרי הפנייה הזו וכדומה".
4. יש הרבה דמיון בין טייסים לנהגי מרוץ
"יש הרבה דמיון בין נהגים לטייסים. אתה צריך להיות מספיק צנוע כדי לעבוד קשה, אבל מספיק יהיר כדי להסיע את הדבר הזה. אני צריך לנטרל את כל הכעס ולפעול בצורה נקייה. אם עשיתי טעות, אני צריך לרשום בראש שלי שעשיתי בלימה על מילימטר פחות ולמה זה קרה לי או למה כעסתי במהלך המרוץ. אחרי המרוץ אני אכתוב לי את זה בנוטס בפלאפון ואדבר עם הפסיכולוג בשבוע הבא. כמו כן אחרי מרוץ אני בדרך כלל מרוקן, אבל נפגשים עם מהנדסים ומתחילים לקדוח. את התחקיר עושים מיד אחרי - כמו טייסי קרב".
5. הקשר בין אגו, דופמין ומוטיבציה
"המוטיבציה באה מהאגו שלנו, ואנחנו תמיד צריכים לשמור על איזון כדי שזה לא יפגע בנו. המוטביציה באה גם מההנאה מהניצחון. אלו שני דברים קריטיים לחשיבה של נהג. אתה רוצה לנצח כי אתה רוצה להיות הכי טוב במה שאתה הכי אוהב לעשות. אתה רוצה לנצח גם כי אתה רוצה לחצות את קו הסיום ולראות את דגל השחמט, וזה שוט של דופמין שגורם לך להרגיש כל כך טוב. כל מי שאומר 'אין לי אגו' - זה מגוחך".
6. צריך להתחיל מוקדם
"התחלתי לנסוע על רכב מרוץ בגיל 6 בזכות אבי, חנוך, שהיה נהג מבחנים בפורמולה 1. רוב היריבים שלי התחילו בגיל 5-4 והיו נהגים שהתחילו בגיל 12. אבל התחלה מאוחרת פוגעת ביכולות הנהג. לי, למשל, יש סרטונים מגיל שנתיים - עושה סלאלומים בין נעליים עם הבימבה. היכולת הבסיסית והאהבה הזו למקצוע מגיעות מאבא, ורואים את זה אצל נהגים אחרים בתוך שנייה. זה או שיש לך או שאין לך. גרתי באיטליה וראיתי שם ילדים בני 4-3 על מכוניות מרוץ. מסיימים מרוץ, בוכים ומתעצבנים, כי הם ילדים, אבל אז שמים את הקסדה וממשיכים. זה בדיוק מה שמזקק את זה אם הילד רוצה את זה או לא".
7. ההבדלים בין פורמולה 1 לפורמולה 2 הם גדולים
“בפורמולה 1, חשוב לזכור, מדובר במרוץ מכוניות. לא מרוץ בין נהגים. זה, בגדול, מרוץ מהנדסים כי כל הקבוצות מנטרלות את הפרמטר של הנהג. כלומר, בוא נביא את מי שיודע לנהוג הכי טוב שאנחנו מכירים - ואנחנו נוציא את הפוטנציאל מהרכב. זה בערך 80% מהביצועים של הרכב. שים את הנהגים באותו רכב בדיוק, וההבדלים ביניהם הם כמה מאיות או עשיריות השנייה. וזה כי יש ספר חוקים נוקשה, ומי שמעצב את הרכב הכי טוב במסגרת ספר החוקים הזה מנצח בדרך כלל, כמעט בלי קשר לזהות הנהג. הנהג חשוב כמובן כי יש עניינים כגון שליטה בפניות מהירות או איטיות, ניהול הצמיגים - שזו אמנות בפני עצמה, מלחמה פסיכולוגית, מלחמת עקיפות וכדומה. בפורמולה 2 היצרן הוא זהה, המנוע הוא זהה והרכב זהה. מי שמכתיב את השינוי הגדול הוא הנהג. וזה רק הגיוני. זה המבחן האחרון לפני שאתה בפורמולה 1, והם רוצים רוצים לראות מי הנהג הכי טוב, לא מי בעל הרכב הכי טוב".
8. בנטפליקס עושים דרמטיזציה
"אם תיקח את כל הנהגים ותשים אותם בחדר, יהיו רק צחוקים ורק כיף. יש אחוות לוחמים אמיתית בין הנהגים. בסדרה בנטפליקס (“פורמולה 1: המרוץ לניצחון”) עושים אובר־דרמה מהכל, ומי שמבפנים יתקשה להתחבר לזה. מקס ורסטפן בחר שלא להתראיין אליהם בגלל זה. הם עושים שם יריבויות בין נהגים שאינה אמיתית. הענף הרבה יותר ספורטיבי ופחות רגשי כמו בסדרה. לפעמים זה לא הוגן כי בוחרים מישהו שם והופכים אותו לרע ואז מתעללים בו ברשתות החברתיות. אבל הסדרה טובה והביאה הרבה אנשים להתעניין בענף".
9. המהנדס בפורמולה הוא בעצם המאמן
"המהנדס בספורט שלנו הוא בעצם המאמן, האוטו הוא ביטוי של המהנדס. אני צריך איתו רמת תקשורת טלפתית. אני צריך להסתכל עליו ושהוא יבין ישר למה אני מתכוון. הוא צריך לדעת איך אני מרגיש עם ההגה, למשל, או איך כוח הגרירה ברכב. ייעול של העבודה והתקשורת בין הנהג והמהנדס יתבטא במהירות של הרכב. ושוב, קצת כמו במקרה של טייסים, אני צריך להיות טים פלייר. יש לי 20 אנשי צוות שצריכים להחליף את הגלגלים שלי בתוך 4 שניות והם צריכים להכיר אותי טוב מאוד - איך אני בולם, איך האוטו נעצר - זו תורה שלמה. המכונאים מכירים את ההבדל בין הרכבים כי הם צריכים לדעת בדיוק מתי הם מכניסים את האקדח־מברגה לתוך הגלגל. אם אין כימיה טובה ותקשורת טובה, זה לא יעבוד".
10. החיים טובים
לפני כמה שבועות הייתי באיטליה בלמבורגיני. נהגתי בלי נעליים ועם קפה איטלקי מעולה. והכיסא של הרכב עשה לי מסאז'. ואז משאית עקפה אותי והתחלתי לכעוס - כי מה הוא עוקף אותי. רגע אחרי תפסתי את עצמי ואמרתי לעצמי: 'מה, אתה דפוק? אתה יושב ברכב המדהים הזה עם קפה, מקבל מסאז' ואתה כועס?! ככה זה גם כשאני תקוע בפקקים בתל אביב או מישהו תוקע את הנתיב השמאלי. הניצוץ של הכעס עולה אבל אני צריך 4-3 שניות ואז אני אצחק על עצמי. וככה במרוץ. היה לי באימולה מרוץ מדהים - זינקתי מהמקום השישי את הזינוק הכי טוב שראו בפורמולה 2, זה מה שאמרו לי, והכל היה מדהים. הובלתי בדרך לניצחון אבל אז עשיתי סטייה של 4 ס"צ על אבן השפה ב־196 קמ"ש וזה שלח אותי לקיר. היה לי גוש זהב ביד וזרקתי אותו לפח. 100% טעות שלי. כאב לא יתואר. אבל מה לעשות. צריך להישאר רגוע, גם במצב הקיצוני ביותר. למוח שלנו יש 100%. אם תיתן ללחץ, לחרדה, לכעסים להשתלט על 10%, יהיו לך רק 90% להתמודד עם המשימה. תן ללחץ ולכעסים 40% ויישארו לך 60%. אז הלחץ, הכעס והסטרס הם טבעיים, אבל אתה מחליט כמה אתה נכנע להם. לכולנו יש דיאלוג פנימי ואצלי הוא מדבר בלשון ציווי: 'רוי, הישאר רגוע'. זו טכניקה".