שומרת מסורת - הקולקציה החדשה של המעצבת רותם יצחקי

בימים אלה משיקה רותם יצחקי קולקציה ראשונה למותג הנושא את שמה. היא יוצרת שפה משלה ומציעה מבט עכשווי לעבודות מסורתיות וצלליות בעבודת יד. לתפיסתה, עבודות היד, "בניגוד לייצור המוני, מעניקות לבגד חיים: תמיד יהיה סיפור מאחוריו, כל טכניקה כזאת היא מסורת, חלק מההיסטוריה ותרבות שמשתמרת ומעניקה ערך מוסף לבגד: הוא לא טרנדי ולא אופנה מתחלפת" .

יצחקי (24) סיימה את לימודיה בשנקר לפני שנה והחליטה לקפוץ למים עם מותג משלה שפונה לקהל גלובלי שיאהב את השפה ואת עבודות היד שלה: "אני מודעת לכך שזה לא מובן מאליו בתקופה הזאת, אבל תמיד יהיה סיכון, גם בעוד עשר שנים".

שמלה בעיצוב רותם יצחקי. "ליצור קשר רגשי בין הלובשת לבגד" | צילום: עדי סגל

כבר כשהיתה סטודנטית בשנה ד' במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, צדה יצחקי את עיני. אז זכתה במקום הראשון בקטגוריית אופנה בתחרות רקמה יוקרתית של החברה הבריטית הוותיקה

Hand & Lock שמעצבת ומייצרת רקמות לבית המלוכה ולבתי אופנה גבוהה. החולצה המרשימה שהציגה שם שאבה השראה מהציור "אופליה" של ג'ון אוורט מיילי ומעבודותיו של האמן היפני אזומה מקוטו. היא עשויה רקמת סמוקינג עם פרחים בטכניקת רקמה נוספת ובשילוב חרוזים ואבני קריסטל. את הטכניקה, אגב, למדה לבד ביוטיוב.

בית המלוכה הוא בוודאי השראה ליצחקי: קולקציית הגמר היפה שלה בשנקר שאבה השראה מהתקופה האליזבתנית, לצד עולם האמנות, המוזיקה הקלאסית והשראות תקופתיות בהיסטוריה של האופנה. "התשוקה שלי לאופנה החלה בילדות", היא מספרת. "התחלתי לנגן בכינור כשהייתי בת 5 ובהמשך לימודיי נחשפתי לתולדות המוזיקה, לאמנות, למלחינים ולסגנונות לבוש שלהם בתקופות היסטוריות שונות, למשל באך".

דוגמה לעבודת רקמה בעיצוב רותם יצחקי | צילום: עדי סגל

הקולקציה הראשונה של יצחקי (בכתובת: www.rotemizhaki.co.il במחירים שבין 399 ל־1,894 שקל) מזכירה בגדים כפריים, משהו שזרק אותי לימי הסדרה "בית קטן בערבה", אבל עם טוויסט עכשווי: אם אלה צווארונים שהיא יוצרת בעבודת טלאים ואם אלה קיפולי אוריגמי מסורתיים ידניים בבד אורגנדין המופיעים גם בסינר יפהפה, מעין תכשיט או אביזר שיכול להילבש מעל חולצת טי; בשמלות וחולצות הכותנה השרוולים מעוטרים ברקמה ידנית וחלקם הפנימי בעבודת טלאים נסתרת מעין כל אך גלויה ללובשת; והכפתורים בחצאיות אינם אחידים ומעידים על מחשבה מאחורי כל פרט ופרט. את ריבועי הטלאים המונחים על שולחן העבודה שלה, מסודרים לפי צבעים, היא גוזרת במדויק אחד אחד, מחברת אותם לצווארון או למטפחות ראש שמשלימות את המראה.

"רציתי לעשות בגדים שייתנו תחושה כאילו הלובשת יצרה אותם בעצמה", היא אומרת. "עבודות היד הן חלק מהגזרה: יש להן מטרה, הן לא משמשות רק לקישוט".

כך, למשל, היא נעזרת במכונת סמוקינג ידנית קטנה מעץ, שנראית כמו פריט נשכח מן העבר, כדי לכווץ את הבד ולהבליט את המותן בשמלה או לכווץ את השרוול ולהתפיחו. "הטכניקות האלה דורשות זמן רב", מסכמת יצחקי, "אבל אני מקווה שהן יוצרות חיבור רגשי אצל הלובשת".