כלכליסט-טק
האינטרנט זוכר הכל חוץ ממה שלא
מאסה עצומה של תמונות שנמחקו מאתרים פופולריים היא תזכורת להחמצה: שימור מידע בעידן האינטרנט הוא קורבן של המהפכה הדיגיטלית, ואותם כלים שיכלו להפוך את הידע זמין לכל, מאפשרים לשנותו ללא הרף
חברת G/O Media אולי לא מוכרת במיוחד לקוראים הישראלים אך היא החברה־אם של אתרי חדשות אינטרנטיים פופולריים למדי כמו גיזמודו, ג’אזבל והאתר הסאטירי The Onion, אם למנות רק מעט.
קראו עוד בכלכליסט:
השם של חברת המדיה הזו היה ממשיך להישאר אלמוני יחסית אלמלא מאסה עצומה של תמונות הוסרה מהאתרים בשליטת החברה בשבוע שעבר ובכוונה. לא ברור מדוע נמחקו התמונות, אך הפעולה היא מהותית. חלק מהתמונות קשורות לאירועים היסטוריים שעשו בזמנו הד תקשורתי עצום כמו הדלפת תמונות האייפון 4 הראשונות בגיזמודו, שפרסומן הסעיר את המנכ”ל האגדי של אפל סטיב ג’ובס עד כדי כך שמשטרה פשטה על ביתו של עורך האתר. חלק מהתמונות שהוסרו - כמו למשל ב־ The Onion - הרסו לחלוטין את הפואנטה הסאטיריקנית שהיה קשה להבינה ללא התמונה.
הסיסמה “האינטרנט זוכר הכל” התבססה כאזהרה חריפה מפני הסכנה שבלכתוב או לפרסם משהו ברשת: איך בכל יום בדיחה מטופשת שכתבנו בהקשר מסוים בטוויטר, או אמירה קיצונית שהאמנו בה כשהיינו צעירים ופרסמנו ברדיט, יכולות לחזור ולרדוף אותנו. זוהי תפיסה של תיעוד ושימור כה קיצונית שהיא יצרה בפני עצמה תנועת נגד - “הזכות להישכח”, שמטרתה לסייע לציבור להשיג שליטה על המידע האישי ברשת. אבל מידע אישי, אף שהוא חשוב לחברות אינטרנט שמייצרות ממנו תובנות והכנסות, אינו מהותי למין האנושי ככלל ושינוי בו יכול להתרחש תדיר. אך מה עם מידע שמשקף, מתעד או מתיימר להסביר אירועים היסטוריים? האינטרנט, מסתבר, למרות תדמיתו כספרייה החיה והמתרחבת של האנושות, הוא לא מקום שאפשר לסמוך עליו.
1. המידע לא מוגן מפני מחיקה
אם מסיבות של ונדליזם ואם מאחסון עם תוחלת חיים מוגבלת, תפיסה של מידע כמשחית, מפליל או פשוט לא ראוי להישמר — מידע מעולם לא היה מוגן מפני מחיקה. הספרייה הגדולה של אלכסנדריה נחרבה ככל הנראה באלימות בידי כובשים רומאים; הנאצים שרפו ספרים במטרה למחוק רעיונות ואת ארכיון השלטון עם נפילת המפלגה; ומסמכים בכספות משרד ראש הממשלה נגרסו לפני כניסת ראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט. אבל הסכנה שניצבת בעקבות המעבר לתיעוד דיגיטלי אינה דומה לשום דבר בהיסטוריית ארגון הידע האנושי.
משום שקל כל כך לשמור מידע באינטרנט, התמריצים לייצר עותקים מנייר פחתו כל כך, שהיום אלו ממש יוצאים משימוש. האינטרנט היום הוא המקום שבו דברים נרשמים ומתועדים ובאיכות גבוהה. זאת אומרת, לכאורה. האמת היא שמידע נמחק, הופך לא נגיש או משתנה כל הזמן על גבי הרשת, לא משנה כמה הוא חשוב או לא, עד כדי כך שהוא הפך למרחב של עכשוויות אינסופית.
אולי המחקר המוכר מכולם הוא של צוות חוקרים בראשות ג’ונתן זיטריין (Zittrain) ממרכז ברקמן לאינטרנט בהרווארד מ־2014, שמצא שכמעט 50% מכל הקישורים שמצוטטים בפסיקות של בית המשפט העליון של ארה”ב ו־70% מהמידע שמצוטט בכתבי עת למשפטים — הפניות שהיינו מצפים שיישמרו כראוי - לא מקשרים למידע שצוטט במקור. מחקר מהשנה מאותו המרכז מצא ש־25% מכל הקישורים למאמרים הדיגיטליים של “הניו יורק טיימס”, ללא ספק אתר החדשות הגדול והמצליח בעולם, “רקובים” ומובילים לשום מקום.
קישור רקוב. לעיתים מכונה גם קישור שבור או מת. תופעה שבה קישור אינטרנט לא מוביל לדף האינטרנט או לקובץ המקורי, מה שהופך את המשאב הדיגיטלי ללא זמין לצמיתות
קישורים “שבורים” אלו מיוחסים לרוב לתחזוקה לקויה, מעבר בין פורמטים או הזנחה, ממש כפי שתחילת שנות האלפיים כונתה על ידי עורך מגזין “אסקווייר” “השנים שנמחקו בתעשיית המוזיקה”, בעקבות המעבר להאזנה בסטרימינג, שינוי בשיטת ספריות המוזיקה, ואמנים רבים שלא שרדו את המעבר לאינטרנט. אבל לעתים המידע נמחק בכוונה. ב־2013 מחקה המפלגה השמרנית הבריטית את כל ארכיון הנאומים שלה בין השנים 2000 ל־2010, בין היתר גם נאום ידוע של מנהיג המפלגה דאז דיוויד קמרון מ־2006 שבו הוא מדבר בשבחו של האינטרנט והחיפוש בו וכיצד אלו יביאו לדמוקרטיזציה של הפוליטיקה משום ש”יהפכו מידע רב זמין לציבור”. ב־2014 מחק באזזפיד (אז בעיקר אתר היתולי, היום כבר אתר זוכה פוליצר) 4,000 פוסטים היסטוריים, שככל הנראה היו מטופשים מדי וכבר לא התאימו לפאסון הרשמי. בינואר 2017, כשהחל דונלד טראמפ לכהן כנשיא ארה”ב, מחק הממשל החדש את כל דפי האינטרנט בנושא המאבק בשינוי אקלים באתר הרשמי של הבית הלבן.
אלו עוד המקרים הטובים יחסית שבו תוכן שפעם קוראים ידעו (או חשבו) שהוא זמין, כבר איננו. אבל מה לגבי מידע ששונה ללא עקבות? שיטת עריכה זו מכונה “Stealth edit” (“בהתגנבות”) וכוללת כל שינוי בתוכן דיגיטלי, פעמים רבות כדי להסתיר שגיאות חמורות, כדי לשנות באופן דרמטי את טון המאמר בעקבות תגובות שליליות או אפילו ממש מסגור מחדש של הסיפור, מבלי שמצוין בהערת עורך שנעשו שינויים או כדי להסביר את השינויים. עריכה מסוג זה, שהיתה פרקטיקה מקובלת בעיתונות הדיגיטלית במשך שנים, בעיקר בהיעדר תשומת לב למשמעויותיה, נחשבת היום בארה”ב שערורייתית, בעוד בישראל ובמקומות רבים אחרים נחשבת עדיין שיטה מקובלת לערוך תכנים דיגיטליים באתרי חדשות.
2. בעיה של שקיפות
בשנים האחרונות שורה של פרויקטים ללא מטרות רווח, הידוע בהם הוא Wayback Machine (ארכיון דיגיטלי עצום שהוקם על ידי ארגון אמריקאי ללא מטרות רווח), שרק לאחרונה חגג את יום הולדתו ה־25 וכונה “אלכסנדריה 2.0”, קמה כדי לשמר דפי אינטרנט רבים ככל הניתן, בעיקר של מוסדות ממשלתיים, לארכיון דיגיטלי חיצוני. פרויקט כזה, בין היתר, הוא זה שהציל רבים ממסמכי הארכיון הדיגיטלי של הבית הלבן שנמחקו בתקופת טראמפ.
אתרים אחרים מציעים השוואות בין גרסאות של דפי אינטרנט, בעיקרם דפי חדשות וכאלו שמעניקים ייצוגים ויזואליים לשינויים כמו למשל תמונות שהוחלפו. אבל אתרים אלו, אף שהם מבצעים את עובדתם בנחישות, רחוקים מלהיות מושלמים. לא רק שתיעוד האינטרנט הוא פעילות שדורשת אנרגיה רבה ושטח אחסון אינסופי והופכת עבודה זו קשה באופן אינהרנטי, הוא אף נתקל בבעיה של שמירת פורמטים דיגיטליים שונים, ומגוון אתגרים הנוגעים לזכויות יוצרים שמקשים בסופו של דבר על נגישות הארכיונים לקהל הרחב.
אך הבעיה האינהרנטית היא בעיה של שקיפות. “האינטרנט זוכר הכל” יצרה תפיסה אנושית ומוטעית שאפשר לסמוך על האינטרנט כארכיון של הכל, ואולי כבר לא ממש צריך לשמור דברים, אבל האמת היא שיכולת השימור תלויה באופן לא פרופורציונלי בחסדיהם של אחרים. הסתמכות כזו היא סכנה מקטנה ועד גדולה — מההנחה שכל התמונות שלנו יישמרו בענן של גוגל וספריית המוזיקה שלנו בספוטיפיי, דרך הצהרת מדיניות של תאגיד בינלאומי או מוסד ממשלתי ועד תיעוד אירועים חדשותיים. כך, פרויקט שימור של המין האנושי נופל קורבן להצלחת המהפכה הדיגיטלית. ואותם כלים שיכלו להפוך את הידע לזמין לכולם, הופכים את ההווה למשהו שמשתנה ללא הרף. “החברה לא יכולה להבין את עצמה אם היא לא יכולה להיות כנה עם עצמה”, כתב זיטריין לאחרונה, “והיא לא יכולה להיות כנה עם עצמה אם היא יכולה לחיות רק ברגע הנוכחי”.