התסכול הפוליטי פוגע באנשים העניים ביותר

עילת הסבירות מעסיקה אותנו בעיקר סביב מרחב המחלוקת המשפטית ומבנה הדמוקרטיה הישראלית. אבל שאלת הסבירות מגיעה לסף רתיחה גם בנושא הטיפול בעוני, ובסממן החמור ביותר שלו, אי הביטחון התזונתי.

צריך להתחיל מהסוף. זה בלתי סביר שבישראל חיים בעוני יותר מ-2.5 מיליון אנשים ו-1.1 מיליון ילדים ושיותר מ-300 אלף משפחות ו-600 אלף ילדים סובלים מאי ביטחון תזונתי חמור. זה בלתי סביר שעשרות אלפי משפחות צריכות לבצע ויתורים יומיומיים ולהחליט אם לקנות אוכל או תרופות, לשלם שכר דירה או לתקן את הגג הדולף, להדליק תנור או להתכסות עם שמיכה כי אין מספיק כסף לחשמל.

בלתי סביר שילדים יקבלו תזונה לא מתאימה ומספקת, שלא יהיה להם את הציוד הבסיסי הדרוש לבית הספר, מחשב או אינטרנט בבית, שהם לא ייצאו לטיול שנתי, ולא יוכלו ללכת לחוג או לקבל שיעור פרטי באנגלית אם הם זקוקים לו. יש באמת מישהו שחושב שזה סביר? שהיה מוכן שהילדים שלו יחיו במציאות כזו?

בלתי סביר גם שבעיה חברתית אקוטית, שנוגעת בשליש מהילדים וברבע מהאוכלוסייה, לא מטופלת על ידי הממשלה, כאשר למרות התבססותה של ישראל כאחת המדינות העניות במערב, אין לנו עדיין תכנית בין משרדית, לא גוף מתכלל, לא תקציב רב שנתי ולא יעדים לטיפול בנושא.

העוני נמצא בכל המגזרים, לא רק בקרב חרדים וערבים, שהם אגב גם חלק מהחברה הישראלית, אלא גם במשפחות עובדות, נורמטיביות, שאין להן תמיכה כלכלית, ששכר המינימום לא מחלץ אותן מעוני, ושחובות, אובדן מקום עבודה, שינוי מצב משפחתי או החלטה כלכלית לא נכונה גורמים להן להיכנס לחובות ועלולים לגרור אותן למטה במדרון חלקלק שמשמעותו עוני תוך פחות משנתיים. תנועת המלחציים של יוקר המחיה ועליית הריבית עושה בדיוק את זה; מחמירה ומעמיקה את המצוקה הכלכלית בקרב האוכלוסיות המוחלשות שכוח הקנייה שלהן היה מוגבל ממילא ויוצרת עניים חדשים, להלן: "עניי מעמד הביניים".

עליית המחירים מקשה עוד גם על ארגוני הסיוע, שמתמודדים עם ביקוש הולך וגובר, סל מחירים שמתייקר משנה לשנה, ומגמה של ירידה בתרומות, בין היתר בשל תורמים מהמעמד הבינוני שמעידים שנכנסו בעצמם לקשיים והם כבר לא יכולים לתרום.

ויש עוד עניין בהקשר של הסבירות. האטמוספירה רוויית המחלוקות סביב המחאה והמהפכה המשטרית, מסיתה את תשומת הלב הציבורית וגם חלק מהתרומות מהנושאים החברתיים. ישנם קולות בקרב מתנגדי רפורמה, כאלה שאולי תרמו בעבר ועכשיו פותרים בקשות לתרומה באמירה ש"הממשלה תעזור להם", תוך הבעת תחושת תסכול מסוכנת, שכורכת בין מוטיבציה להירתם לעזרה לבין השקפה פוליטית.

יכול להיות שדווקא עשייה חברתית משותפת וראיית האחר כאדם לפני הכל, תעביר מסר של סולידריות חברתית. עשיית הטוב יכולה להדהד במעגלי השפעה רחבים יותר, ולאפשר להתחיל לאחות את הפצעים ובחברה המשוסעת שלנו

מה שקודם הוא הצורך, המצוקה, והיכולת שלנו כבני אדם אנושיים וכאזרחים שחיים פה יחד, להושיט יד לאלה שזקוקים לכך. יכול להיות שדווקא עשייה חברתית משותפת וראיית האחר כאדם לפני הכל, תעביר מסר של סולידריות חברתית. מעבר לתמיכה הפיסית החשובה במשפחות עם ילדים, בקשישים ובניצולי שואה, עשיית הטוב יכולה להדהד במעגלי השפעה רחבים יותר, לאפשר להתחיל לאחות את הפצעים ולחבר מחדש את חלקי החברה המפולגת והמשוסעת שלנו. נדמה לי שעל זה אפשר להסכים.

ערן וינטרוב הוא מנכ"ל ארגון לתת