"שוגון" 2024. העלילה מושפעת מהרפתקאותיו של ויליאם אדמס, נווט אנגלי שספינתו נטרפה והגיעה לחופי יפן, שם הפך לסמוראי ונקלע למאבק שליטה בין שני טוענים לכתר | צילום: disney plus
הסדרה החדשה של דיסני ו-FX שוגון: "משחקי הכס" פוגשת את יפן הפיאודלית
אחרי עשור בהפקה והייפ מטורף עולה השבוע "שוגון", סדרת הדגל החדשה של FX (אצלנו בדיסני+), העוסקת במאבקי שליטה ביפן של המאה ה־17. הסדרה מבוססת על רב־המכר המצליח של ג'יימס קלאוול, שכבר עובד למיני־סדרה מגה־מצליחה בתחילת האייטיז. כעת, עם מנה גדושה של אלימות וסקס, ותקציב ענקי שאיפשר לשחזר את אוסקה ההיסטורית לפרטי פרטים — היא מאיימת להפוך את התרבות היפנית ללוהטת מאי פעם
השנה היא 1600. זה עשרות שנים שפורטוגלים קתוליים עושים רווחים גדולים מסחר עם יפן, ומסתירים את מיקומה מאויביהם המושבעים — הפרוטסטנטים האירופים. ביפן השליט טאיקו מת ומותיר אחריו יורש צעיר מכדי למשול. מה שפותח מאבק מר בין חמישה אצילים שרוצים את התואר שיעניק להם עוצמה מוחלטת — "שוגון".
זו נקודת המוצא ל"שוגון", סדרת הדגל החדשה של FX, שמכונה "משחקי הכס' ביפן הפיאודלית". שני פרקי הפתיחה של הסדרה (מתוך עשרה) יעלו בשלישי הקרוב ביותר ממאה מדינות, כולל ישראל (בדיסני+), אחרי שהטריילר שלה עלה כפרסומת במשבצת היוקרתית של משחק הסופרבול. מנכ"ל FX ג'ון לנדגרף אמר כי זה הפרויקט היקר ביותר של הערוץ, שלקח כמעט עשור לעשותו, כי "מעולם לא התמודדנו עם אפוס בקנה מידה כזה".
הסדרה מבוססת על הספר "שוגון" מאת ג'יימס קלאוול הבריטי, ספר שהיה פריט חובה בכל בית בורגני בשנות השמונים של המאה הקודמת. שני הכרכים בעברית עם איור של סמוראי פוזל הלבוש בקימונו ירוק ואדום, עיטרו כמעט כל ספרייה של התקופה. הספר יצא בעברית ב־1980 (בזמורה ביתן), חמש שנים לאחר שנכתב באנגלית. כעת עם עליית הגרסה החדשה, הספרים יצאו לאור שוב בישראל באותו תרגום של עמוס פארן, ובאותו דפוס קטן וצפוף.
עלילת "שוגון" מושפעת מהרפתקאותיו של ויליאם אדמס, ספן אנגלי שהפליג למזרח הרחוק בשנת 1698 וספינתו שנטרפה הגיעה לחופי יפן, שם אומץ בידי אחד משליטי המחוזות, עלה בדרגות, קיבל מעמד של סמוראי ונקלע למאבק השליטה בין שני טוענים לכתר.
הספר והסדרה מתמקדים בקברניט אנגלי ששמו ג'ון בלאקתורן (קוסמו ג'רוויס, "השפעה"), שנקלע עם ספינתו למקום שהיה עד אז מנותק מהעולם מבחינתו. הפורטוגלים הקתולים, שכבר נמצאים במקום, אומרים ליפנים שבלאקתורן הוא כופר ושאין לסמוך עליו. בעקבות זאת היפנים עוצרים אותו ואת צוותו בחשד שהם שודדי ים. עם הזמן בלאקתורן נהפך לבן ברית של יושי טורנגה (הירויוקי סנאדה, "ג'ון ויק"), שמצוות לו מתרגמת ששמה מריקו (אנה סאווי), ובין השניים נרקמים יחסים רומנטיים.
הסדרה נוצרה בידי רייצ'ל קונדו וג'סטין מרקס ("ספר הג'ונגל", "אהבה בשחקים: מאווריק") ובכלל צולמה בוונקובר שבקנדה, כי יפן היתה סגורה אז למערב בגלל הקורונה. היא מצולמת יפהפה — אוסקה, עיר הנמל המרכזית של אותן שנים, נבנתה כולה בנמל מודי בבריטיש קולומביה, ושוחזרה על כל הנופים, הבתים והאופנה שלה. ויש בה כמה סצנות עוצרות נשימה ממש, כמו זו שבה ספינה נקלעת לסערה.
זה אינו העיבוד הטלוויזיוני הראשון ל"שוגון". ב־1980 עלתה לשידור בארצות הברית (ואחר כך גם בישראל) מיני־סדרה באותו שם, שבה גילם את בלאקתורן ריצ'רד צ'מברליין האמריקאי ("ציפורים מתות בסתר"), כוכב השעה של מיני־סדרות. "שוגון" היתה אירוע טלוויזיוני, חמשת פרקיה הארוכים שודרו במשך חמישה ימים ברציפות והיא זכתה ב־14 פרסי אמי. 70 מיליון איש צפו בה בזמן אמת — שליש ממשקי הבית האמריקאיים, מה שהפך אותה למיני־סדרה השנייה הכי נצפית בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, שנייה רק ל"שורשים".
המיני־סדרה נחשבה לכזאת שהקדימה את זמנה בכל הקשור לרגישות לתרבויות אחרות, שאינן מערביות. כל השחקנים שגילמו את הדמויות היפניות אז היו יפנים, לא יפנים־אמריקאים, והם גם דיברו יפנית (גם אם לא מתורגמת, מתוך הנחה שמה שהאנגלי בסדרה לא הבין, גם הקהל בבית לא אמור להבין). היא גם שברה כמה טאבואים בטלוויזיה האמריקאית: היא היתה הראשונה שהשתמשה במילה "משתין" בדיאלוג; כללה סצנות השתנה, עריפת ראש ועירום נשי; ועסקה בנושאים חדשניים עבור טלוויזיה כגון סקס והתאבדויות.
התעוזה לא נעדרת גם מהסדרה החדשה, שכוללת עריפות ראשים, עינויים מזוויעים וסצנות סקס — אם כי פחות מאשר ב"משחקי הכס".
כשגיבור "שוגון" האנגלי מכיר בעוצמה היפנית — זו מטפורה לשינוי שעברה יפן בעיני המערב, מאויבת במלחמת העולם השנייה לבת ברית במלחמה הקרה
בספרו "לצרוך את יפן: תרבות פופולרית והגלובליזציה של שנות השמונים באמריקה" כותב אנדרו ס. מקוויט כי הספר "שוגון" "הציג דיוקן סטריאוטיפי, אך מכבד, של יפן — כזה שאמריקאים יכולים ליישב בנוחות עם תפיסת המודרניות המערבית שלהם". לדבריו, "ההשלמה של בלאקתורן עם העוצמה היפנית היא מטפורה לקבלה ולהבנה של אמריקאים את המעמד של יפן בעולם של שנות השבעים, והשינוי שעברה המדינה מאויבת במלחמת העולם השנייה לבת־ברית במלחמה הקרה. בין שהיתה להם חוויה ישירה עם יפן ובין שלא (לרוב לא היתה להם), אמריקאים שקראו את הספר ב־1975, היו בטוחים שהבינו את יפן".
“'שוגון' היא ההיכרות של רוב המערביים עם יפן", אמר בזמנו קלאוול, שבעצמו התוודע לתרבות היפנית כשהיה שבוי מלחמה במחנה יפני. "זאת אחריות מבעיתה", הוסיף. לפי הספר "לצרוך את יפן", האחריות הזאת היתה לפעמים כבדה מדי. אקדמאים אמריקאים מומחים ליפן הגיבו ברגשות מעורבים לפופולריות של הספר והמיני־סדרה. "חלק מהם היו מרוצים מהעניין הגובר בתרבות וההיסטוריה של יפן, אבל אחרים היו ספקנים באשר לאופן שהוא קיבע דעות קדומות, חיוביות ושליליות" ובעיקר עודד את התפיסה האקזוטית של יפן.
היסטוריון אחר, הנרי סמית, הטיל ספק רב גם במידה שעריפות ראשים והתאבדויות של סמוראים היו כה מקובלות בימים ההם, וסבר שהיחס של נשים למין לא היה כה אגבי ונינוח. "בלי צל של ספק אפשר לומר שקלאוול מגזים ולעתים קרובות מעוות את המציאות ההיסטורית", קבע.
בהתאם לרוח התקופה, הסדרה החדשה מאוד נזהרת ומקפידה על רגישות פוליטית. כך, למשל, היא מתנהלת ברובה ביפנית, ומתמקדת יותר במאבקים הפנים־יפניים ובמרקם החיים היפני, כפי שהוא הוצג בספר, ולא רק מנקודת המבט של האנגלי שמגיע ליפן, כפי שהיה במיני־סדרה הראשונה — דבר שהפריע לקהל היפני שצפה בסדרה אז.
"אנחנו רואים אותו דרך עיניו של טורנגה, דרך עיניה של מריקו, דרך עיניהם של יפנים רבים", אומר סנאדה המגלם את טורנגה. "זאת המטרה של הגרסה הזאת, לא לראות את הסיפור דרך זוג עיניים אחד בכל פעם, ולעשות אותו אותנטי עד כמה שאפשר".
רבות מהביקורות המוקדמות ל"שוגון" כבר משתפכות, וב"טיים" אף פסקו כי מדובר ב"יצירת מופת אמיתית". האם היא מקפידה מספיק על דיוק ההיסטורי? אם זה מה שחשוב לכם, אולי סדרה בדיונית על ספר בדיוני היא לא מה שאתם צריכים.