התערבות בהכנסות או במחירים? כיצד ממשלות צריכות להתמודד עם האינפלציה

בטור זה אני עומד על מידת האפקטיביות והיעילות של התמודדות ממשלתית עם אינפלציה גבוהה, בהסתמך על הניסיון בגוש האירו שנקלע לאינפלציה גבוהה במיוחד. המאמר שאציג מראה כי צעדים לטובת ההכנסה יעילים בהרבה מהתערבויות במחירים, גם אם האחרונות קלות, מהירות ותקשורתיות יותר.

בעודנו עסוקים במלחמה והשלכותיה בל נשכח כי האינפלציה בעולם ובישראל עדיין גבוהה. הטיפול בה נעשה תחילה ב"מגרש" המוניטארי דרך העלאות ריבית, צמצום מאזן, מכירת יתרות מט"ח (על מנת למתן פיחות יתר של השקל ובעקבותיו עודף לחצי מחירים במשק) ועוד. אלא שגם לממשלה דרכים להגן על האזרחים מפני השלכותיה השליליות של אינפלציה גבוהה. השאלה: האם היא עושה בהן שימוש נכון?

ממשלה היא גוף חברתי שער לכך שהאינפלציה פוגעת יותר ברווחה של עשירוני הכנסות נמוכים יותר. לפי מחקר שפורסם בבלוג באתר הבנק המרכזי של אירופה (ecb), רווחת העשירון התחתון נשחקה בכ-13% רק בגלל עליית האינפלציה בגוש האירו, בעוד העשירון העליון נשחק בפחות מ-5%. אינפלציה גבוהה לא רק שוחקת הכנסות, היא גם מגדילה אי שוויון כלכלי וחברתי בתקופה שהגוש מתמודד גם כך עם שלל בעיות בתחום.

המחקר מגלה כי ממשלות היבשת אכן הפעילו את הכלים ברשותן, הצליחו לקזז את השלכות האינפלציה (ואף להוריד אותה ממש), אך העלות הייתה גבוהה מאוד ויכלה להיות נמוכה יותר.

כמו במקומות רבים בעולם, האינפלציה בגוש האירו זינקה למחוזות לא מוכרים של 10.6% לפני שנה. הבנק המרכזי החל להעלות ריבית רק לאחר שהשתכנע כי יש בעיה אבל למשך זמן "רדף" אחרי האינפלציה. לריבית "לוקח זמן" להשפיע על האינפלציה – דרך מיתון הביקוש – ועד היום לא ברור (גם לא בארה"ב) אם ההתייקרות שלה מספיקה.

עד אז הממשלות צריכות לתת את חלקן ולפי המחקר, במקרה של אירופה הן הגיבו מהר: הגבילו עליות מחירים ע"י קביעת מחירי מקסימום ומתן הנחות/סבסוד (בפרט למחירי האנרגיה); הפחיתו מסים; הגנו ההכנסות הפנויות של הצרכנים ועוד.

הצעדים הללו לא רק סייעו לציבור להתמודד עם האינפלציה הגבוהה והמתמשכת, בזמן שהריביות הגבוהות פועלות להכיל אותה, הם גם סייעו להפחתתה. לפי המחקר, התערבות במחירים (price measures) גרעה 1.6% מקצב האינפלציה (15% מהקצב השנתי). בתוך כך, צעדים לטובת ההכנסות (income measure) הוסיפו 1% לקצב הגידול שלהן וגם עזרו יותר לאוכלוסיות ההכנסה הנמוכות יותר; בנוסף, העלאות שכר נומינאליות סייעו גם כן לקזז את השפעות האינפלציה. המחקר מצא כי הצעדים זכו להצלחה מרשימה וקיזזו כ-85% מהשפעת האינפלציה על הרווחה הממוצעת של תושבי גוש האירו.

עם זאת, היו הבדלים בין מדינות. גרמניה, שעוברת שנה קשה, קיזזה פחות והפער בין העשירונים הנמוכים לגבוהים התרחב יותר מאשר בצרפת, למשל.

אני שואל, במאמר מוסגר, האם נוכח הצלחת הממשלות יכול היה הבנק המרכזי להסתפק בהעלאות ריבית מדודות יותר? ועד כמה היו צעדיו יכולים וצריכים להיות מסונכרנים עם צעדי הממשלות ובמיוחד עם רמת ההשפעה שלהם? זו לא שאלה פשוטה, בהינתן שבנקים מרכזיים במדינות מפותחות הם גופים עצמאיים.

לצעדים הממשלתיים הייתה עלות ואפילו גבוהה. לפי המחקר, היא הצטברה לכמעט 2% מהתוצר אשתקד. כמובן, כשמלכתחילה יחס החוב לתוצר גבוה כמו באירופה, יש לכך משמעות יתר.

לכן, העלו החוקרים את השאלה המרכזית – אילו צעדים אפקטיביים יותר, בבחינת עלות-תועלת, התערבויות במחירים או בהכנסות? המסקנה חשובה מאוד, לדעתי. ככל שהממשלה עושה תפקידה ופועלת להקטנת אי השוויון בתקופות של אינפלציה גבוהה, צעדים שפועלים ישירות על ההכנסה אפקטיביים בהרבה מהתערבויות מחירים, גם אם האחרונות ניתנות לביצוע מהיר ותקשורתי יותר. זה נכון עוד יותר במדינות עם אוכלוסיות מבוגרות ומרכיב גמלאים גבוה יותר.

אני חושב שגם אצלנו, ככל שהאוכלוסייה תתבגר ובהינתן פערי תעסוקה והשתתפות בכוח העבודה שורשיים בין אוכלוסיות שונות, יש חשיבות ללמוד את ממצאי המאמר ולהסתייע בהם בקביעת המדיניות הכלכלית והחברתית.

רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות