מירוץ הסולידריות בחיפה - נחשול של תקווה

יום שישי בבוקר וחוף הים של חיפה מתחיל לרחוש פעילות. הרצים נמתחים לפני שהם יוצאים לאימוניהם, הלכים כבר שקועים עמוק בצעידה. אפילו שחייני המים הפתוחים זוממים על ים הפלטה שהזדמן להם היום. גם רחבת המחוללים מתעוררת לחיים. עובדים נושאים אליה ציוד וילדים ובני נוער מתחילים להתיישב בשוליה.

הפעם אלו לא הרקדנים שפוקדים את הרחבה אלא מאות מתושבי העיר שבאו כדי להביע הזדהות עם עשרות אלפי הישראלים שפונו בחודש האחרון מבתיהם בדרום ובצפון. "זה גם למען החטופים", מציינת אחת האמהות שמלווה את ילדיה לרחבה, רגע לפני שהם ניגשים לקחת את חולצות האירוע הכחולות שהופקו במיוחד על ידי המארגנים — אגף הספורט של עיריית חיפה ואגודת מכבי העירונית. תוכנית האירוע כוללת ריצה על טיילת הים, מפגן שכולו אחדות, תקווה ועשייה.

"חשוב לנו לחזק את משפחות החטופים", מסביר ניר שאול, ראש אגף הספורט העירוני, "אנחנו רוצים לחבק ולחזק את כלל הציבור בארץ ולהעביר מכאן מסרים חיוביים של אחדות". שאול מספר כי בבתי המלון בעיר שוכנת כמות גדולה של מפונים, ולדבריו ריצת ההזדהות העירונית היא חלק ממגוון פעילויות הפוגה סדירות נוספות המתקיימות עבורם. באותו בוקר גם הם נמצאים ברחבה, מתערבבים במאות מספורטאי חיפה המתאמנים באגודות המקומיות שפוקדות את האירוע.

גלי כהן, אחת ממשתתפות הריצה, מצביעה על נערה הלובשת חולצת ספורט שעליה הכיתוב "בארי" ואומרת: "זה מעביר בי צמרמורת רק להיזכר בזה, וגם אסור לרגע לשכוח את האנשים שנמצאים ברגעים אלה באיזו מנהרה בעזה ואת כל התושבים שפונו מהבתים שלהם ועכשיו אין להם בכלל לאן לחזור. הריצה הזאת זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם".

רגע לפני שהאירוע מתחיל, אלנה ממן, רצה מקומית מוכרת, מתחילה לחלק למאות הבאים בלונים צהובים הקשורים לסרט. אלו משתחררים כסמל תקווה לשובם של החטופים כעבור מספר רגעים, מפיחים תקווה ומזכירים את מי שלא איתנו כבר יותר מחודש.

הזינוק ההמוני שמגיע מיד לאחר מכן מצליח לשנות את מצב הרוח. מאות הרצים מזכירים לכולם כי אחרי הכאב וההלם מגיע גם תורם של החוזק, החוסן, העוצמה והתקווה. זה כוחו של המון מאוחד שיוצא לרוץ למען מטרה משותפת. מאות ילדים ובני נוער שמזכירים לכולם שלמרות הקושי והאובדן, קיים כאן גם עתיד חי ובועט ששווה מאוד להתאמץ עבורו — להילחם בשדה הקרב אם צריך ובטח שלרוץ למענו כמה קילומטרים.

כעבור זמן לא רב נחשול הרצים הכחול מסתובב בנקודות הסיבוב השונות, לפי המקצים — שם ממתינים להם מתנדבים עם מים — ומתחיל לעשות את דרכו חזרה לרחבת המחוללים. הפרצופים מיוזעים, אך רובם מחויכים. כמו תמיד, הריצה עושה את שלה ומציפה את הגוף והנפש בתחושות חיוביות: מסדרת את המחשבות ודוחקת את הקושי.

"אני ממש הולכת לספר על זה היום בבית הספר", אומרת לי אחת הנערות אחרי שהיא גומאת שני קילומטרים וחצי בחום שהולך ומטפס ככל שהדקות נוקפות. "אני גאה שרצתי את המרחק הזה ואני מאוד גאה במטרה שבשבילה רצנו היום".