הביאנלה השנייה לאומנויות ולעיצוב - גם נתניהו נכנס לתערוכה

הביאנלה השנייה לאומנויות ולעיצוב, התערוכה גדולת הממדים שנפתחה השבוע במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל), מנסה לענות על שאלה גדולה ודרמטית: "מהי מידת האדם?". עם הכותרת השאפתנית הזו יצאו לדרך האוצרים אנריאטה אליעזר ברונר, ניר הרמט ותומר ספיר, בניסיון להבין את המקום של האדם בעולם הדיגיטלי ובעתיד הפוליטי והאקלימי. ואכן הביאנלה מצליחה לחבר בין הטכנולוגי לאתנוגרפי ולפולחני ושוברת לחלוטין, אולי באופן סופי, את המחיצות המיושנות שבין אמנות, עיצוב ומלאכות.

לפחות על פי המידות וההיקף, הביאנלה הנוכחית חורגת בהרבה ממידת האדם הסביר. במונחים מקומיים זו ממש מגה־תערוכה, שמשתרעת על מרבית ביתני המוזיאון והשטחים שביניהם, וכדי לחוות אותה במלואה נדרשים זמן ועבודת רגליים, אבל החוויה שלמה ומספקת. התערוכה כוללת 260 יצירות בכל טכניקה שאפשר לדמיין, מאת 300 יוצרות ויוצרים מהארץ. בנוסף, לראשונה הוזמנו להציג בה גם 19 אמנים מחו״ל, באוצרות ד״ר קווין מוריי מאוסטרליה.

“חיבור" של ליאורה קנטרביץ. עשויה מאלפי סרטי מתנה מקופלים | צילום: אלדד סידור

כדי להתמודד עם העומס החושי, כדאי להתחיל את הביקור במרכז רוטשילד, החלל הגדול והמרכזי של התערוכה (שאצר ניר הרמט). נמצאות שם כמה מן העבודות הטובות בתערוכה, כולל שילובים לא צפויים של וידיאו, טקסטיל, צורפות, קרמיקה ואמנות עכשווית. בחלל יש המון חומר וחומריות (חלקם חדשניים מאוד), לצד חזרה לעבודות קראפט מסורתיות ועמלניות, במה שנראה כתגובת נגד להתעצמות הטכנולוגיות הווירטואליות וכהתעקשות על הקיום הפיזי הממשי. כך, למשל, הפסלונים מעץ של מקס אפשטיין שנוצרו במכות גרזן, דגמי הערים הדמיוניות מבטון של דפנה שרתיאל שנראים כמו מקדשים, והתור הארוך של המבקרים המיניאטוריים שיצרה אידית פישר־כץ, שמפוסלים ביד.

אף שחלק מהעבודות תוכננו לפני כמעט שנתיים, קשה להתעלם מהמשמעויות האקטואליות שהן נטענות בהן כעת, במיוחד לנוכח ימים סוערים אלה: מפחידה בעוצמתה האקטואלית היא העבודה של שירה גפשטיין, שבנתה גלקסיה מעץ ורשתות, המורכבת מדגמים של בתי משפט ומוזיאונים הפורצים וחודרים אחד לשני. עבודה נוספת כזו היא ״אבק של כוכבים״ של איתמר בגליקטר, שבה דיוקנו של בנימין נתניהו העשוי מאבק מתפורר ומתעצב מחדש שוב ושוב.

״אבק של כוכבים״ של איתמר בגליקטר. דיוקנו של נתניהו מתפורר ומתעצב מחדש | צילום: אבי אמסלם

כדאי להמשיך את הביקור גם בביתנים העליונים (באוצרות אנריאטה ברונר) שמציעים חוויית התבוננות אינטימית יותר. חלק מן העבודות נעשו בטכנולוגיות לא שגרתיות (הפקעת “חיבור” של ליאורה קנטרביץ עשויה מאלפי סרטי מתנה מקופלים), וחדשניות (לילך שטיאט, שמגדלת מרחבים אורבניים זעירים בצלחות פטרי בהדפסת תלת־ממד). עבודות רבות משולבות בתיבות התצוגה של המוצגים הארכיאולוגיים, בדיאלוג אוצרותי יפהפה, אבל שנונה במיוחד היא העבודה של סטודיו רדיש, שיצרו מחרוזת מכדורי הטניס שנוחתים בשטחי המוזיאון, כדי לקשט בה כד זכוכית עתיק. מרהיבות ונוקבות ממש הן העבודות של האמן האוסטרלי־אבוריג׳יני גוניבי גנאמבאר, שמקלף דוגמאות אבוריג׳יניות מסובכות מלוחות ספוג מצופי אלומיניום. העבודות קשורות לחוויות הקשות של האבוריג׳ינים ככורי אלומיניום באוסטרליה.

בין הביתנים פזורות גם עבודות חוץ גדולות (באוצרות תומר ספיר), שמתכתבות עם קני מידה, מצבים ויכולות אנושיות ועל־אנושיות. בין הטובות בהן - הרגל הענקית הרומית־קלאסית של סשה סרבר, שמתחפשת לפסל שיש מונומנטלי אבל עשויה כולה קלקר, וסוכת המראות של האני ח׳טיב, שמציעה באמצעות זכוכית מיוחדת אפשרות להתבונן ישירות בשמש, כמו בליקוי חמה.

הביאנלה המושקעת מצטרפת לשורה של תערוכות והיא חלק מן הניסיון של המוזיאון הארכיאולוגי המנומנם בעברו למצב את עצמו כאחד מהמובילים בארץ. אבל מעבר לתמונת המצב המקיפה והמרהיבה של תחומי העיצוב והאמנות שמציעה הביאנלה, ניכרות בעבודות, לצד השימושים הטכנולוגיים החדישים, גם כוונות גדולות יותר, להציע ריפוי, הכרה בסבל, והתאמה מחודשת של הקידמה למידות אדם.