"סירבתי למכור את ציורי '7 באוקטובר', הם מעבירים טראומה ישראלית"

בימים כתיקונם, הציורים של האמנית זויה צ'רקסקי, שהיגרה לישראל מאוקראינה כשהיתה בת 14, חוגגים בצבעוניות עליזה, צינית ומשועשעת את היחסים בין העדות וההבדלים הבין־תרבותיים בישראל. אבל ב־7 באוקטובר, כל זה השתנה. 12 ציורי המלחמה שציירה מאז, המכונים 'סדרת 7 באוקטובר' ומוצגים כעת במוזיאון היהודי בניו יורק, מתארים את הזוועות שהתרחשו בדרום על רקע קודר, ומעבירים היטב את תחושת האימה שתקפה את ישראל באותו יום.

לכל כתבות המגזין לחצו כאן

"בדרך כלל אני מציירת סיטואציות שיש בהן משהו טרגי קומי, ופה זו טרגדיה טהורה בלי שום תוספת", היא אומרת בראיון ל"כלכליסט". "על כל הציורים כתבתי '7 באוקטובר', מבחינתי זה רקוויאם ליום הספציפי הזה. היה חשוב לי שהיום הזה יהיה הרמטי, לסמן אותו ולא להיכנס לכל מיני פרשנויות על דברים שקורים אחריו".

הסטודיו שלה נמצא בדרום תל אביב, במתחם האמנים הסמוך לתחנה המרכזית הישנה, בין רחובות עמוסי גרפיטי. במרכז הסטודיו, הגדוש פלטות צבעוניות, מכחולים וצבעים, ניצב ציור שמן גדול ממדים שעתיד להחליף את אחד מ־12 מציורי הסדרה. הציור, שזכה לתפוצה רחבה ברשת וקיבל את הכינוי הלא רשמי "הגרניקה הישראלית", מסתמן כאחד מציורי המלחמה האייקוניים.

הוא מתכתב עם "גרניקה" של פבלו פיקאסו מ־1937, שבו ביקש הצייר הספרדי לבטא את הכאב והסבל שגרמה הפצצת העיירה גרניקה שבחבל הבאסקים בידי הנאצים בזמן מלחמת האזרחים בספרד. בציור של צ'רקסקי נראית משפחה שעל פניה זרועה אימה כשהיא בחלל סגור, וברקע גולגולת המסמלת את סכנת המוות. בחלקו העליון של הציור ישנו 'ציטוט' אמנותי שנלקח ישירות מ"גרניקה" של פבלו פיקאסו — מנורה מאיימת בדמות עין.

ציור: זויה צ'רקסקי

יתר הציורים בסדרה מטלטלים לא פחות: נראים בהם נשים בכל הגילים נחטפות לעזה, צעירות נמלטות מפסטיבל נובה (בגרסה הסופית של הציור התווספו גם צעירים), 18 ילדים חטופים יחד, משפחה שנשרפה בצבעי אפר, קשישים כפותים בבית שעולה באש, נערה ללא בגדים תחתונים מוטלת בשלולית דם, משפחה אוכלת ארוחת בוקר בין הריסות, וגם ציור המתאר את קו התפר הבלתי נתפס בין 6 ל־7 באוקטובר: משפחה חוגגת את שמחת תורה, וסביבה להבות — המבשרות את התופת שעומד להגיע.

"התחלתי לצייר את הסדרה שבוע אחרי שהכל קרה, ואז עוד לא היו כל הפרטים. הדימויים הוויזואליים האלימים הגיעו אחר כך", מספרת צ'רקסקי. "נמנעתי מלצייר את המחבלים, למשל, אבל זאת כן סדרה מאוד גרפית, אין מה לומר. כולה על רקע שחור, דבר מאוד לא רגיל אצלי. נמנעתי מלצייר אנשים ספציפיים, חוץ מאת הילדים החטופים. הנערה שציירתי מוטלת על הארץ הזכירה במקור את שני לוק, בעיקר בגלל הבגדים, שהיו דומים לאלה שהיא לבשה, לכן החלפתי אותם לשמלה, אבל השם של היצירה לא מותיר מקום לספק: 'נקרעה, נאנסה ונטבחה'.

"הציור של הנובה צויר במקור עם צעירות נמלטות בלבד. אין לי הסבר לזה, זה היה אינטואטיבי. ברור שיש לי רגישות־יתר גם כאמא לבת ולזה אני מגיבה באופן יותר חריף. אבל כדי לשקף את המציאות, לגרסה הסופית הוספתי גם בנים. המטרה היא להזיז אמוציונלית בלי לחקות את התמונות מהמציאות, שאי אפשר להתחרות בהן".

ציירת ציורי מלחמה כשהצבא הרוסי פלש לשכונת הילדות שלך באוקראינה. מתברר שזו היתה רק הקדמה.

"כשהמלחמה באוקראינה התחילה ראיתי את הצבא הרוסי נכנס לצפון קייב, לשכונה שגרתי בה, וראיתי טנקים רוסיים ברחובות שאני מכירה — זה היה הלם מוחלט. הרבה מהגרים הרגישו כמוני, שנוף הילדות שלהם תחת מתקפה. גם שם שחטו אנשים, אנסו נשים וילדות בפרוורים של קייב, היו שם סיפורי גבורה והתנגדות".

אחרי 7 באוקטובר נסעת עם הבת שלך לברלין.

"נסעתי לברלין עם ורה כי היא נורא פוחדת מאזעקות וטילים, אבל כבר אי אפשר לגונן עליה (מהסיפורים), זה בכל מקום. גם בגרמניה היו צילומים של החטופים בכל מקום. עד כמה את יכולה לשקר שזה ילדים שיש להם יום הולדת החודש? היא הרבה יותר רגועה כשהיא יודעת מאשר כשאני מנסה להסתיר ממנה דברים בכל מיני שקרים. אז סיפרתי לה בלי להיכנס לתיאורים גרפיים שיש ילדים ואנשים חטופים. אף אמא לא דמיינה שתגדל את הילדים שלה למציאות כזאת".

צ'רקסקי מספרת כי קיבלה פניות רבות מאנשים שביקשו לרכוש את העבודות שיצרה בהשראת 7 באוקטובר, "בעיקר של יהודים וישראלים, אבל בינתיים אני לא מוכרת. זו סדרה שצריכה להיות במקום שאנשים יוכלו לבוא ולראות, כי אלה ציורים שמעבירים טראומה מאוד גדולה של הישראלים. היא צריכה להיות באוסף ציבורי כלשהו, ולא אצל מישהו בבית, אז חשוב שהיא תהיה במוזיאון ישראלי. מצד שני חיוני יותר שיהיה במוזיאון בחו"ל, שבו הסיפור הישראלי פחות נשמע".

מה הדימוי הוויזואלי שטלטל אותך יותר מכל?

"של הנערות הנחטפות, נעמה לוי ושני לוק, ושל שירי ביבס עם התינוקות הנחטפים. נעמה שהיא צעירה ממש, יפה, עם דם, ומושכים לה בשיער. ברור לי שהיחס לחיילים ולחיילות במיוחד הוא אכזרי יותר מלאזרחים רגילים. הסרטון של שני לוק הוא לדעתי גם הסרטון הזוועתי הראשון שראיתי. מחבלים שמים עליה רגליים, ובאים אנשים ויורקים עליה. לקח חודש עד שהבנו ששני לא בחיים. להתעלל בגופה זה מזעזע, אבל כשאת חושבת שזו נערה חיה זה עוד יותר מזעזע".

ציור: זויה צרקסקי

למה נזהרת מלצייר טרגדיה של דמויות ספציפיות?

"חוץ מהילדים נמנעתי מכל תיאור ספציפי, כי זה היה יכול לקרות לכל אחד שהיה שם. הציורים הוקרנו באחד הדיונים על הטרגדיה הספציפית של הנשים באו"ם, המשלחת הישראלית באו"ם ביקשה ממני אישור להקרין את העבודות".

מה אירועי 7 באוקטובר עושים לך כמהגרת?

"מצד אחד זה גורם לי לרצות לברוח, מצד שני אני מבינה כמה אני קשורה למקום הזה. היגרתי פעמיים בחיים: כשהגעתי לכאן מברית המועצות, וגם כשגרתי חמש שנים בגרמניה ובקלות יכולתי לראות את עצמי נשארת שם. אבל בסוף אני גרה פה 30 שנה, וגם אמא שלי פה. בכל פעם שאני מתחילה לחשוב על הגירה אני מבינה כמה אני לא רוצה להגר מפה. זה קשר רגשי, כי פרקטית אין שום סיבה להישאר פה".

בעלך, סאני, ממוצא ניגרי, ונמלט בעצמו ממקום מסוכן. הוא לא היה חייב לקשור את גורלו עם ישראל.

"הוא רגיל לחיות בתנאים משוגעים, הוא בא מאזור פרוע בשליטה של כנופיות קצת כמו שנות התשעים ברוסיה, שבו המשטרה לא ממש מתפקדת. כשקורה משהו את לא יכולה להזמין משטרה, את צריכה לפתור את זה לבד עם הבני דודים שלך. אבל הוא נראה לי יותר ציוני ממני היום, כי הוא תומך בכל מה שישראל עושה בלי הסתייגויות. אני פחות סומכת על הממשלה וההנהגה, כי הרגשתי נבגדת. אני לא מופתעת ממה שחמאס עשה, למה כבר אפשר לצפות מחמאס? אני מופתעת שלא היה אף אחד לשמור על הקיבוצים. אני לא יודעת לומר כמה התגובה של ישראל מידתית ועד כמה החזרת החטופים נמצאת בראש סדר העדיפויות. אני רוצה לחשוב שכן, אבל גם לא מספיק סומכת. משבר האמון זה אחד הדברים היותר קשים שהחברה פה חווה".

יהיו עוד ציורי מלחמה?

"ברגע שיצאתי מההלם הראשוני נגמרה סדרת 7 באוקטובר. אני יודעת מה התגובה המיידית שלי, לא יודעת מה יהיה בהמשך. לסיפור ההגירה שלי לקח לי 20 שנה להגיב, אז אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי להגיב לאפטר שוק של 7 באוקטובר. הדברים שוקעים לאט, ובינתיים ציירתי את ההלם. גם במלחמה באוקראינה זה היה ככה, יכולתי לצייר רק מתוך הלם. כשההלם עבר נגמרו הציורים מהסדרה. אני חולמת לחזור לוויכוחים הקודמים על הציורים שלי, שמה שידאיג אנשים זה אם ציור מסוים גזעני או לא. לחזור לקונפליקטים התרבותיים".

ציור: זויה צ'רקסקי

מבין התגובות האמנותיות האחרות שראית לטבח, מה נגע בך?

"הציורים של שושקה (זאב אנגלמאיר, ד"ב), למשל, שבאים מהלב ויש בהם המון תקווה שאני פחות מוצאת בעצמי. מאוד התחברתי לכל הדימויים של חטופים חוזרים. יותר מכל דבר אחר מטריד אותי לחשוב שיש שם עדיין אנשים שעוברים עינויים".

מה חשבת על תגובת השמאל העולמי ל־7 באוקטובר?

"תמיד התנגדתי לכיבוש וחשבתי שהוא מגביר את הרדיקליות, אבל גם הופתעתי מהשטחיות של השמאל הבינלאומי, שרואה הכל בצורה בינארית. יש לאנשים האלה את הנרטיב שלהם וכלום לא מזיז אותם ממנו. הם התחילו להאשים את ישראל עוד לפני שהתחילה מתקפת הנגד, זה היה ממש דפוק. הופתעתי שהאנטישמיות עדיין חיה ובועטת, הרגשתי שזה לא הוגן שקרה כזה דבר בישראל ויש מי שכל כך קשה לו לגנות את חמאס. גם בסצנה האמנותית היו כאלה שגינו את ישראל עוד לפני שהיא הגיבה. נראה לי שאנשים קצת הפסיקו להבחין בין טוב לרע".

ארגוני הנשים בעולם הגיבו מאוחר מדי?

"בטח. לארגוני הנשים יש תפיסה שנוחה להם, ואז כשמשהו לא מסתדר, יותר נוח להם להתעלם ממנו מאשר לשנות את התפיסה".

זה גרם לך משבר אישי, להיות מזוהה עם קהילה שנראתה מנותקת מהמציאות אחרי 7 באוקטובר?

"קצת. למזלי, החברים שלי מהקהילה הבינלאומית לא הגיבו בצורה אוטומטית, אבל היו אחרים שציפיתי מהם לקצת יותר עומק ולא מצאתי את זה".

כאמנית, ב־7 באוקטובר חשבת על דימויים מהשואה? מה שקרה הוציא מהתת־מודע את הפחד הקמאי הזה?

"ברור שהדימוי של שואה מיד קפץ לי. ליהודים וישראלים כל אסון הוא שואה. על הפחד הזה המדינה קמה. וכל דבר שמפחיד אותנו, מפחיד אותנו כי יש בו אופציה לשואה. הדימוי הזה גם לא חבוי עמוק בתת־מודע, הוא מוכן שם במיידי".