"איבדנו את התמיכה של חלקים נרחבים מהדור הצעיר היהודי בארה"ב"

כמו הרבה ישראלים שחיים בחו"ל, גם ליבו של ראובן נמדר כעת שבור וחצוי: חציו עם יהדות אמריקה, חציו עם ישראל. נמדר, סופר עברי שחי בניו יורק זה שנים רבות, מעורב מאוד בנעשה בישראל. "ראשי במזרח, וכל הישראלים שאני מכיר נמצאים במצב הזה".

לפני כמה חודשים יצא לאור ספר חדש שלו, הראשון מאז "הבית אשר נחרב" שזכה בפרס ספיר ב־2014. זה קובץ סיפורים ששמו "דגים גדולים" (כנרת זמורה), רובם מתרחשים בארה"ב ומאוכלסים בדמויות של יהודים וישראלים לשעבר. בלב הספר ניצבת נובלה אחת עוכרת שלווה, שנקראת בפשטות לכאורה "אבא".

הנובלה מתארת זוג ישראלים לשעבר שמשתקעים ב"קיבוץ ניו ג'רזי", מתבססים ויש להם שלוש בנות. אלא שהבת הצעירה סוררת מנעוריה. בקולג' היא עוברת מין טיפול פסיכולוגי שבמהלכו היא מבינה, או נדמה לה שהיא מבינה, שעברה בילדותה פגיעה מינית. מאז היא מתנכרת להוריה. יש שם כאב גדול, והתנהגות מוקצנת שנראית כפרי הבאושים של תרבות הביטול האמריקאית. לא ברור מי האשם, מי ביצע את הפשע — אם ביצע — ואיך מרפאים את הפצע. וזה בדיוק מה שעוכר שלווה בסיפור הזה, ובמציאות העכשווית. רבבות המפגינים שהתאספו בניו יורק להפגנות נגד ישראל ובעד פלסטין קראו קריאות בשחור־לבן וביטלו כל אפשרות לחשיבה מורכבת — אמיתות ועובדות לא נראו רלוונטיות. "זה סיפור שמתייחס לשבר הבין־דורי שבין הורים ליברלים לילדיהם שהפכו רדיקלים ושונאי ישראל", אומר נמדר.

הפגנה פרו־פלסטינית באוניברסיטת קולומביה. "בעיני סטודנטים צעירים הליברליזם של הוריהם הוא חלק מהרוע" | צילום: REUTERS/Jeenah Moon

איך אתה מתמודד שם עם מה שקורה?

"למרות שניו יורק יחסית ידידותית — הקמפוסים שבה לא. זה כמו עננה רעילה שמתרוממת מעל אוניברסיטאות העילית קולומביה, NYU וקופר יוניון קולג’”

זה לא נשאר רק בקמפוס, זה גולש לרחובות. מפגין יהודי בלוס אנג'לס נרצח על ידי מפגין מוסלמי, ו"הניו יורק טיימס" פרסם את הכותרת "גבר יהודי מת לאחר עימותים הדדיים”.

“אנשים מזלזלים במה שקורה באוניברסיטאות, חושבים 'אלה רק סטודנטים, היום הם מתרגשים מהנושא הזה ומחר הם יעברו לנושא אחר'. אבל יש פה התלהמות אנטי־ישראלית חריפה, שבהרבה מקרים הופכת לאנטישמיות. הבת שלי סיפרה לי שצוירו צלבי קרס על הקירות באוניברסיטת טאפטס המכובדת והוותיקה באזור בוסטון. כבר בתיכוני העילית יש מורים שהפיצו את החשיבה הפוסט־קולוניאלית ותיאוריות גזע בעייתיות. זה גל עכור של חשיבה אנטי־מערבית, אנטי־לבנה, וישראל הפכה עבורם לאייקון של העולם הלבן שדורס את העולם החום. אוניברסיטאות היוקרה האלה הן מקור ההזנה של עולם העיתונות והתקשורת והרשתות החברתיות בארה"ב. האנשים שלומדים בהן, יש להם אחר כך יתרון גדול במקומות עבודה רציניים כמו ה'ניו יורק טיימס', הוצאות הספרים, גוגל, פייסבוק. ומשם הרעל זולג הלאה. במערכת ה'ניו יורק טיימס' ובעוד מקומות מתנהל מאבק מכוער בין הדור הוותיק לבין החבר'ה הצעירים, ה'ווקיסטים' — מלשון Woke — אלה שכביכול התעוררו והתפכחו. הווקיסטים הם לא ליברלים — הם מחזיקים בחשיבה שמאלית רדיקלית על סטרואידים עם אלמנטים מהפכניים. הרטוריקה היא 'התעוררנו והבנו שהליברליזם של הורינו הוא עוד מנגנון של טשטוש והשכחה'. ההורים חשבו שהם מתקני עולם כי האמינו בזכויות מיעוטים, בשחרור האשה, בזכויות להט"בים. אבל החבר'ה של הווק סימנו את הליברליזם של הוריהם כמטרה לפירוק, מבחינתם הוא עזר לרוע להשתלט על העולם".

מהו אותו רוע?

"חלקם מדברים על שלטון התאגידים, אבל האובססיה העכשווית היא יותר של גזע מאשר מעמד. איך זה נוגע לנו? היהודי הפרסי או היהודייה מהשטעטל? נוצרה משוואה שציונות שווה קולוניאליזם. היהודים שהגיעו לאמריקה, רובם המכריע היו אשכנזים פליטי פוגרומים, שהגיעו בפוסט־טראומה וחסרי כל. אמריקה אמנם היתה סובלנית יותר מאשר מזרח אירופה, אבל עדיין היתה מקום גזעני. היהודים היו במקום הנמוך ביותר בסולם החברתי האמריקאי, לא רחוק מהשחורים. אבל השאפתנות שלהם, האפשרות שניתנה להם למוביליות גרמה להם לזנק תוך שלושה דורות מתחתית החברה אל ראשה".

ואיך זה מתקשר לעוינות כלפיהם עכשיו?

"הם ראו עצמם לבנים לכל דבר ועניין, והמחיר הוא בזהות בעולם שבו כל דבר לבן נחשב רע. זה מאוד פשטני ומקומם, אבל הפרופסורים באוניברסיטאות עכשיו מלמדים את הילדים שכל דבר לבן זה רע וכל דבר חום או שחור זה טוב ושכל אדם לבן תמיד מדכא שחור. וכך הסכסוך הישראלי־פלסטיני נקלע אל תוך השיח הרעיל הזה, אנחנו הישראלים הלבנים והם השחורים. לכן הדור הצעיר פה אדיש לחלוטין לגורלנו".

נמדר, 59, נולד וגדל בירושלים למשפחה מצאצאי משהד שבפרס. אחרי שירותו הצבאי נסע לניו יורק, שם התוודע אל חיי הקהילה היהודית־משהדית. הוא עסק בסחר ביהלומים ובאבני חן, למד את השפה והספרות הפרסית. ב־1990 חזר לישראל, השלים תואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, והחל לכתוב ולפרסם. ספרו הראשון "חביב" מ־1998 זכה לשבחים. ב־2000 עבר נמדר להתגורר בניו יורק, הקים שם משפחה, ומאז הוא מחלק את זמנו בין ישראל לארה"ב. ספרו השני, "הבית אשר נחרב", התקבל בהתלהבות וזכה בפרס ספיר (לאחר זכייתו שונה תקנון הפרס ומאז הוא מאפשר רק לסופרים שמרכז חייהם בישראל להשתתף בתחרות). נמדר מלמד ספרות עברית ויהודית במסגרות אקדמיות ופעיל בבית המדרש לאמנים LABA במנהטן. הוא קשור עמוקות למקורות היהודיים ולשאלות של זהות. לכן המצב העכשווי מעורר בו סערת נפש: "הלא־יהודים יהיו תמיד נגד ישראל ובעד הפלסטינים, והם לא רוצים לשמוע בכלל מה זה חמאס. אבל גם הרבה סטודנטים ואקטיביסטים יהודים בלעו את התיאוריה הזאת וזה מנכר אותם מישראל. איבדנו את התמיכה בחלקים נרחבים של הדור הצעיר היהודי".

ג'ו ביידן הוא כנראה אחרון הליברלים בנוסח הישן.

"ביידן הוא השריד האחרון של העידן האמריקאי. העידן האמריקאי שוקע, וזה ישפיע על ישראל".

מה מקור ליקוי המאורות הזה בקרב אינטלקטואלים במערב?

"המקור של כל זה הוא חשיבה סוציאליסטית שנפוצה בקולג'ים עוד משנות ה־60. עבור יהודי ארה"ב הליברליזם, האוניברסליזם, ההומניזם — אלה לא צדדים משניים בזהות, אלא עיקר העיקרים של זהותם היהודית. זה מה שהכניס אותם לחברה האמריקאית. התנועה הרפורמית, שרוב יהודי ארה"ב משתייכים אליה, כבר מהמאה ה־19 הפשיטה לאט־לאט מעל היהדות את הממדים הטקסיים שלה, המסורתיים, את העברית ולימוד התורה והכשרות, והשאירה רק את מה שנקרא 'חזון הנביאים', צדק עולמי, צדק אוניברסלי. הנוכחות של אנשי רוח יהודים באקדמיה תרמה המון להשמאלה שלה. זה מעניין כי זה חוזר עכשיו — כמאמר הביטוי האמריקאי — לנשוך אותנו בתחת.

"אותו אידיאל של תיקון עולם הביא להשמאלה הולכת וגוברת של האקדמיה, מתעסקים בתיאוריות של גזע וצבע. במקום קפיטליזם אומרים קולוניאליזם, במקום פרולטריון אומרים 'האנושות החומה והשחורה'. זה השתלב בתחום של לימודים אפרו־אמריקאיים, לימודי מגדר, הפטריארכיה הגברית תפסה את מקומם של הקפיטליסטים, והנשים והקווירים הם האוכלוסייה המנוצלת. ואז קרה מהלך מבריק של שאיחד את כל התיאוריות האלה ונתן להן כוח: אם אתה מזוהה עם המאבק הקווירי נגד הפטריארכיה הדורסנית או אם אתה אדם ששואף לשחרר את האנושות החומה והשחורה משליטתו הדורסנית של הקולוניאליזם הלבן או אם אתה סוציאליסט ורוצה להילחם בתאגידים שמדרדרים את האומה האמריקאית לעוני — כל המאבקים האלה הם אחד. והמאבק הפלסטיני השתחל לתוך זה. בגלל יכולות מופלאות של כמה אינטלקטואלים פלסטינים ותרומתם של הרבה יהודים, המאבק הזה הפך לסמל של כל המאבקים המאוחדים".

לאחרונה פורסם כי בהוליווד, שהוקמה במקור על ידי יהודים, התקשו לגנות את מעשי חמאס ב־7 באוקטובר. האם לא השתנה כלום מאז 1933?

"יש רגעים שבהם זו התחושה. אבל אנחנו עוד לא ב־1933. עולמות האקדמיה והאמנות היו הכי גרועים בגילויי השנאה כלפי ישראל והיהודים, אבל בעולם העבודה והעסקים, בעולם הפירמות הגדולות של עורכי הדין, בשדרה המרכזית של החברה — יש סימפתיה כלפי ישראל וכלפי היהודים. עיקר השנאה הוא באליטה האמנותית והאינטלקטואלית שהיא קטנה אבל קולנית. הוליווד לדעתי זה עניין כלכלי גרידא. הם שם בשביל להרוויח מיליארדים עבור בעלי המניות. לתמוך באופן גלוי בישראל ינכר להם קהלים".

יהודים אמריקאים בני 30, אומר נמדר, באמת מרגישים אמריקאים, ויותר קל להם להיאבק עבור השחורים או הילידים כי זו הדרך להשתלבות חברתית; להרחיק את עצמם מישראל ולבקר אותה זה כרטיס הכניסה שלהם לחברה. "אם אתה ריק לגמרי מבחינת הזהות היהודית, אין לך פסוק אחד בראש, ושום וו שעליו אתה יכול לתלות את הזהות היהודית שלך — אתה יהודי רק בשם, לא בזהות. ובתוקף יהודיותך אתה אמור לצאת נגד ישראל המדכאת.

"יוצא שיש לנו בימים אלה שני סוגים של בני ערובה: בני הערובה הישראלים שחטופים בידי חמאס ודור שלם של יהודים אמריקאים צעירים שהם בני ערובה בידי השמאל האקדמי הפרוגרסיבי כי הם חסרי מגן, אין להם הנוגדנים התרבותיים שיוכלו לעזור להם להתגונן מול הלחץ החברתי האלים. בניגוד לדור ההורים והסבים שלהם, שעוד זוכרים את הפוגרומים, להם אין זיכרון כזה, הם נולדו אמריקאים לגמרי. והם חיים בתרבות מאוד אלימה — תרבות הביטול. זה כמו חרם שעושים על ילדים בבית ספר, זו התעללות לכל דבר ועניין. אם יסמנו אותך כגזען או משהו כזה אתה אבוד בעולם".

מה לדעתך עתידה של יהדות ארה"ב?

"בארה"ב כ־15 אחוז מהיהודים הם אורתודוקסים שנכנסו ויצאו בשלום מהמשבר, יש עוד כעשרה אחוז יהודים מסורתיים, כמוני, תומכי ישראל. נשארים כ־75 אחוז יהודים שרובם כבר פחות או יותר יהודים רק בהגדרתם הרשמית. רובם היו ממילא בדרך להתמוססות והיעלמות. אבל באופן פרדוקסלי לדעתי שיעור מסוים מאותם יהודים שיהדותם היתה ריקה מתוכן, ייתכן שההלם הזה יעשה אצלם תפנית. בכל מקרה, תחושת הנוחות והנינוחות שהיתה לנו פה באמריקה, התחושה שאנחנו לא באמת בגלות פה, שזו ארץ מובטחת — היא התערערה. אני חושב עכשיו הרבה על א"ב יהושע ועל הוויכוחים המרים בינינו, שנהפכו לידידות עמוקה: הוא חשב שכל יהודי צריך לממש את עצמו בחיים ישראליים. אז חשבתי שהוא טועה לגמרי, היום אני חושב שהוא קצת פחות טועה. הייתי שבוי בקסם הרעיון של גולה חזקה. אולי תהיה התפכחות גם בישראל מהאשליה של שלום עם נסיכויות נפט בלי הסדר עם הפלסטינים, וזה יוביל לדברים חדשים".