העתיד לפי התאגיד: מעבר למגורים בפייסבוק

אחת לכמה שנים, רעיון שכבר כיכב בספרות המדע הבדיוני הופך לשיחת היום בעמק הסיליקון ומגיח, ברמות שונות של הצלחה, גם לעולם האמיתי. מטכנולוגיה לבישה דרך נהיגה אוטונומית, האינטרנט של הדברים ובלוקצ’יין, ועד ממשק מוח־מחשב. לא כל הרעיונות קורמים עור וגידים, אך כולם גוררים עניין והון רב. הבאזז הנוכחי נסוב סביב קונספט בן 30 שנה בשם מטאברס (Metaverse). מי שאחראי לעניין הוא מנכ”ל ומייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, שהודיע בשבוע שעבר על שינוי הכיוון של שהרשת החברתית הגדולה בעולם ושלל גרורותיה: “נהפוך מחברת רשתות חברתיות לחברה מטאברסית”, אמר.

1. בריחה מהמציאות

המטאברס הוא גרסה משודרגת של האינטרנט: שהופך ממרחב דו־ממדי למרחב תלת־ממדי אליו וממנו משתמשים נכנסים ויוצאים, באמצעות שימוש במציאות מדומה (VR) ותוך שהם מנהלים אינטראקציות בזמן אמת זה עם זו. העולם הווירטואלי הזה נועד להחליף את העולם הממשי וכולל אפשרויות בידור, כלכלה ותעסוקה המתפרשות על פני אינסוף חללים שבהם משתמשים נוכחים, מתרועעים, חווים, הולכים וצורכים כמעשה שגרה. “אתה מרגיש נוכח עם אנשים כאילו אתה נמצא במקומות אחרים”, הסביר צוקרברג. חלקים מהחזון הזה כבר מתממשים בתעשיית הגיימנינג, אם כי אלו עדיין חוויות דו־ממדיות הכוללות אינטראקציות ברמת מורכבות נמוכה יחסית. ובכל זאת, בפלטפורמות כמו פורטנייט יש כבר חללים מורכבים שבהם אווטרים של משתמשים יכולים ללכת לקונצרטים, להיפגש עם חברים ולקנות חפצים במטבע ייחודי. 

כמו מרבית הרעיונות של צוקרברג, גם המטאברס אינו פיתוח מקורי שלו. מי שהיה ראשון לנסח את הביטוי והרעיון הוא ניל סטפנסון בספרו “Snow Crash” מ־1992. סטפנסון, מתכנת וסופר סייברפאנק עתיר שבחים, דמיין עתיד לא רחוק ודיסוטופי שבו ארה”ב התפרקה וכל מוסד, מוצר או שירות הופרט לתאגידים. עולם חסר רסן שבו כסף קונה הכל ואנשים חיים בעוני מחפיר ופחד כללי; עתיד שבו אנשים בורחים מהעולם האמיתי לווירטואלי כדי לזכות בהפוגה ממציאות מפחידה ורצחנית. המטאברס שמתאר סטפנסון נהנה מעצמאות מנורמות חברתיות או כללים אחרים, ומתגלה גם הוא כמרחב מסוכן, מקום ממכר ואלים שמקדש צרכנות ושמוביל חלק מהמשתמשים להתנתק לחלוטין מהמציאות. הרעיון חזר ועלה ביצירות מד״ב לאורך השנים, ובמיוחד ברומן הדיסטופי “Ready, Player One” מאת ארנסט קליין שיצא ב־2011 ומתאר מטאברס תחת שליטה של תאגיד גיימינג אימתני. סטיבן ספילברג עיבד את הספר לסרט מצליח וידידותי יותר לקהל הרחב ב־2018.

העולם האלים והממכר של סטפנסון הפך לקלאסיקה קנונית בעמק הסיליקון, הרעיון שאפשר ליצור מציאות מדומה כה עוצמתית שניתן ללכת בה לאיבוד שבה את אנשי אנשי הטכנולוגיה והפך למקור השראה וחזון. לא קשה להבין למה. בארה”ב אי־השוויון הולך ומעמיק, תוחלת החיים ירדה ברציפות זו השנה הרביעית בעקבות מה שמכונה “מוות מייאוש” (התמכרויות והתאבדויות), 2020 הייתה השנה החמה ביותר שנמדדה, השנה שבה מספר התושבים הגבוה ביותר בארה”ב נהרג על ידי שוטרים וזו עם שיעור הילודה הנמוך ביותר מזה מאה שנה. במקביל, גם המרחב הווירטואלי הדו־ממדי הלך והקצין, עם יותר בוטים מפיצי חדשות מזויפות ודיבור שנאה ואלימות. המציאות רק הולכת ונהיית קשה יותר להכלה. בעוד שהתשובה של ג’ף בזוס ואלון מאסק לכך היא לברוח לחלל, פתרון שעדיין רלבנטי היום רק למיליארדרים, צוקרברג מציע פתרון להמונים - התכנסות פנימה אל תוך עולם חלופי.

איור: יונתן פופר

2. אוטופיה או דיסוטופיה

לרוב, כשצוקרברג מדבר על חזון וכוונות דבריו זוכים לכמות שווה של לעג ועניין, אך הפעם הוא התפרץ לדלת פתוחה. רק לפני חודש, בשיחה עם משקיעים, דיבר מנכ”ל מיקרוסופט, סאטיה נאדלה, על אותו מטאברס ואמר כי גם הם פועלים לקדם מרחב כזה, אותו תיאר כ”שכבה חדשה של תשתיות שבה העולם הדיגיטלי והפיזי מתכנסים”. במקביל, בכירי תעשיית הגיימינג ומשקיעי הון סיכון טוענים כבר חודשים רבים כי המטאברס הוא עתיד בלתי נמנע, השלב הבא של האינטרנט, שייצר טריליוני דולרים של ערך.

אצל סטפנסון ומרבית ממשיכי דרכו, המטאברס הוא בהכרח דיסטופי, אבל כשאינו חלק מיצירה דרמטית, למטאברס יש פוטנציאל לאפשר חוויות שאינן נגישות להמונים בשל העדר הון, גישה או זמן. בחזון האוטופי מכולם, זהו כלי שיכול להפגיש בין חברים קרובים שמרוחקים זה מזה פיזית, לאפשר ביקור בקונצרט של הפילהרמונית של ברלין בזמן בידוד בישראל או לצאת לטיול קיאקים בקוטב הדרומי גם עבור מי שאין בידו את האמצעים לעשות זאת. סביבה דיגיטלית כזו יכולה להיות מיוחדת, סוחפת ומספקת למדי. הבעיה מתחילה עם השחקנים שמבקשים לבנות את העולמות האלו.

3. המטא הוא הדאטה

צוקרברג אולי מכנה את פייסבוק חברת רשתות חברתיות, אך הלכה למעשה היא חברת נתונים. במשך השנים הוא קיבץ תחת מטריה אחת שורה של פלטפורמות שמעניקות לו ידע יקר ערך על התנהגות אנושית. יותר מ־15 שנה שפייסבוק קוצרת נתונים על מיליארדי המשתמשים שלה: מה הם אוהבים וממה הם סולדים, מה מעצבן אותם או מעניין אותם, כיצד הם נעים במרחב ואפילו מה הם מרגישים. עובדה זו מייצרת לפייסבוק, שבבעלותה גם חברת מציאות מדומה, עמדה ייחודית להגשמת חזון המטאברס וגם דרך לגרום לאנשים להשתתף במרחב וירטואלי חדש, אליו יזלגו מהפלטפורמות הקיימות.

הסרט “שחקן מספר אחת”. לברוח משליטת התאגיד | צילום: יחצ warnerbros

זהו כמובן חלום רחוק, ופייסבוק תצטרך לפתור שורה של בעיות מורכבות בדרך למימושו, אבל ככלל לא מדובר בשינוי מודל עסקי, כפי שצוקרברג מנסה לתאר זאת. אם פייסבוק תקים, תנהל ותשלוט ביקום אלטרנטיבי שכזה, היא תמשיך לעשות את מה שהיא עשתה עד היום: תפר את פרטיות המשתמשים שלה, תאסוף נתונים אינטימיים עוד יותר בכמויות, תפיק מהם תובנות ותמכור אותן למרבה במחיר. “פרסום”, אמר צוקרברג בכנות בשבוע שעבר, ״כנראה יהיה חלק משמעותי מהמטרה”.

אם באמת פייסבוק תצליח איפה שכל מיזמיי המציאות המדומה (גם שלה עצמה) נכשלים כבר שנים, והיא זו שתהיה אמונה על הקמתו ותפעולו של המטאברס, זוהי בשורה מדכאת במיוחד. הפקדת חוויות מסוג זה ולמעשה את האחריות לשרטוט עתיד הרשת כולה בידי אחת מחברות הטכנולוגיה הפחות יצירתיות, מוסריות וחדשניות, יהיה בעל תוצאות הרסניות. אם לפייסבוק יהיה את החופש לבנות עולם וירטואלי שבו היא קובעת את הנורמות החברתיות והמבנה הכלכלי, היא תעשה זאת תוך העמקת השליטה במשתמשים והפחתת הריבונות וההגדרה העצמית שלהם ולעולם לא תבטיח מרחב בטוח מפני טרולים ומטרידנים אחרים. במקרה הגרוע ביותר יהיה מדובר בהגשמת החזון הדיסוטופי של סטפנסון, ובתסריט האופטימי יותר, בחלל שיווקי וממוסחר שכל מטרתו למכור עוד זוג גרביים.