לידיעת הממשלה: טיפול נפשי דורש הכשרה ראויה

לאחרונה התבשרנו שבהסכמים הקואליציוניים, סוכם על שני חוקים חדשים שיאפשרו הכשרת מטפלים בתחום בריאות הנפש ללא השכלה והכשרה ראויות.

מדינת ישראל טועה לחשוב שטיפול נפשי הוא "נייס טו האב"; אפשרי, אבל ממש לא חייב. קצת כמו חוג או פעילות פנאי. הרמה הטיפולית לא קריטית, לא ממש משנה מה עושים שם, העיקר שמסמנים "בוצע" ומעבירים את הזמן.

טיפולים על ידי מי שלא הוכשרו כראוי וללא רישיון או פיקוח של המדינה, או מטפלים מטעם עצמם או מטעם מכונים כאלו ואחרים שאינם מעסיקים אנשי מקצוע שמחזיקים בהכשרה הראויה והנדרשת מובילים להשלכות לטווח הקצר והארוך. את התוצאות של המגמה הזאת אנחנו פוגשים בהמשך בקליניקה. אנשים שמגיעים לאחר סבבים טיפוליים בהם הוציאו את מיטב כספם לריק, וגרוע מזה, בהם נגרם לעיתים נזק נפשי גדול.

מי שחושב שנפש האדם היא צעצוע, ושאפשר לטפל בה באופן לא רציני, לא מבין שמדובר פה פשוטו כמשמעו בדיני נפשות. המשמעות היא לעיתים חיים ומוות.

אף אחד לא חושב לעצמו שכדאי להתחיל לאשר לכאלו שאינם לומדים רפואה להיקרא רופאים, ולאפשר להם לעבוד כרופאים בבתי החולים. אף אחד לא יאפשר לכאלו שאינם בעלי ההכשרה המתאימה להיות שופטים בבתי המשפט.

אצלנו במדינה יש זילות של השירותים החברתיים. זילות שהולכת ומתגנבת ונכנסת אל תחומים רבים, החל מהחינוך, דרך הרווחה ועד לבריאות.

כשיש מצוקה של מטפלים, לא צריך להוריד סטנדרטים בכל הקשור לבריאות הנפשית. אלא להשקיע בהנגשת הכשרות ראויות, מותאמות ומאפשרות לכלל המגזרים, עם פיקוח הולם וסטנדרטים ברורים ורציניים ובעיקר בעלי אמות מידה מקצועיות ראויות. לציבור לא מגיע להיות מטופל על ידי מטפלים שלא הוכשרו כראוי. זה מסוכן מאוד, ובכך שומטת המדינה את אחריותה לבריאות הנפשית של אזרחיה.

כשאנחנו מאפשרים לרופאים לנתח אותנו, לפתוח את הגוף שלנו על מנת לטפל, אנחנו עושים את זה מתוך אמונה שהם הוכשרו כראוי ולא היינו מעלים בדעתנו לתת למישהו שלא עבר את המסלול וקיבל רשיון רפואה לעשות זאת?

כאשר אנשים מגיעים לטיפול נפשי הם מניחים את נפשם בידיו האמונות של המטפל. מגיע להם שזה יהיה בטוח ומיטיב, ושהמדינה תהיה אחראית על שמירה על הסטנדרט ולא על הורדתו!

אבל צריך גם להגיד שזה לא סתם שאין סטנדרטים, זאת ממש שיטה. זאת לא המצאה בשל ההסכמים הקואליציוניים הנוכחיים.

למשל, משרדי הבריאות והאוצר לא קובעים סטנדרט לטיפול פסיכולוגי, לא בונים מפתחות תקינה (כמה פסיכולוגים נדרשים במדינה) מתוך אג'נדה וכדי שלא ליידע את הציבור כמה חסר לו ברגע נתון. את החוסר רואים רק במקום אחד- בתור ההמתנה הארוך מנשוא לטיפול פסיכולוגי.

זאת מגמה מסוכנת שחייבים לתת עליה את הדעת, ומקבלי ההחלטות דווקא צריכים היו לעמוד על המשמר כנגד מגמה כזאת של פגיעה בציבור.

השירותים החברתיים בישראל קורסים בגלל מדיניות שגויה, שלא מתעניינת מספיק ברווחתם של תושבי המדינה. מדיניות צרה שמסתכלת על הטווח הקרוב עם פתרונות פלסטר וכיבוי שריפות, במקום חזון ארוך טווח והתייחסות אחראית, רצינית ומקצועית.

כדי לספק טיפולים נפשיים לציבור, יש להעביר תקציב לגיוס מטפלים שהוכשרו כראוי, ויש לשמור על הסטנדרטים הראויים מכל משמר.

ד"ר יובל הירש הוא יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר ומראשי "פורום הארגונים למען פסיכולוגיה ציבורית"