זרים הם לא בעיה - ההיפך: ההבדל העיקרי בין נבחרות שוויץ וישראל

בשבוע שעבר התפרסם דו"ח שפרסם אחד מסטטיסטיקאי הכדורגל המובילים בעולם, ג'וני בליין ביחד עם חברת כוח האדם הגלובלי, Deel. בדו"ח נבדקה ההשפעה של השחקנים הזרים על קבוצות הפרמיירליג, וההשפעה כבירה.

ב-20 השנים האחרונות 65% מכל השחקנים ששיחקו בפרמיירליג הגיעו מחוץ לאנגליה. הזרים גם כבשו את רוב השערים ב-20 השנים האחרונות - 64.8%. כמו כן, 83% שזכו בתואר מלך השערים באנגליה היו לא בריטים.

לפי המחקר, יש "קורולציה ברורה בין הגיוון הבינלאומי של קבוצות לבין הצלחתן - בכל הקשור לשערים, ניצחונות ומיקום בטבלה". בליין יצר "נקודת ציון לשיעור הכישרון הבינלאומי בסגל" לכל קבוצה בין העונות 2002/03 עד 2022/23. הוא מראה עם הבנצ'מארק הזה שקבוצות עם יותר כישרון בינלאומי הן קבוצות מוצלחות יותר וגם ש-12 מ-13 האלופות האחרונות היו "מעל נקודת הציון לשיעור הכישרון הבינלאומי בסגל".

"כישרון בינלאומי שיחק תפקיד חשוב בהצלחה של הפרמיירליג ושל הקבוצות הגדולות ב-20 העונות האחרונות. שחקנים בינלאומיים עמדו בחזית ההצלחות הגדולות ביותר של קבוצות הפרמיירליג", כתב.

מאז 1995, אז נכנס לתוקף "חוק בוסמן" (שמעניק לכדורגלנים באירופה זכויות עובד, את הזכות לעבוד בכל מקום בגבולות האיחוד וגם את הזכות להשתחרר מקבוצה אחרי תום חוזיהם - משהו שלא היה מקובל עד אז) כל קבוצה אירופאית לא צריכה, בעצם, אף שחקן מקומי כדי לשחק בליגה המקומית.

בפרמיירליג, בה יש את הכסף הכי גדול בעשור וחצי האחרונים, יכולת גיוס השחקנים הזרים איתנה יותר ומאפשרת לקבוצות, כמעט כולן, להביא את השחקנים המוכשרים ביותר מכל ליגה שיש.

אנגליה, לאורך ההיסטוריה - הייתה מדינת הכדורגל עם תשתיות הכדורגל - אצטדיונים, מתקנים וכו' - הטובות בעולם. אבל הליגה הבכירה שלהם תפסה פער עצום על פני כל ליגה אחרת רק כאשר מועדונים גילו שיש הרבה מאוד כישרונות מחוץ לאיים הבריטיים והתחילו למלא את הסגלים באותם כישרונות. זה קרה הרבה בזכות ההצלחה של ארסן ונגר כמאמן ארסנל בשנות התשעים המאוחרות. הצלחה שהתבססה רבות על יכולת גיוס של כישרונות צעירים.

בניגוד למחשבה המקובלת, ריבוי הזרים לא פגע בכישרונות המקומיים באנגליה, ההיפך. הכישרונות הצעירים שהגיעו לאקדמיה שיפרו את השחקנים הצעירים המקומיים והעובדה ששחקנים זרים מקבלים רישיון עבודה רק אם הם עומדים בתנאים מסוימים הבטיחה סטנדרטים מסוימים של איכות. אנגליה היום היא אחת מהנבחרות הטובות בעולם - אפילו אם בליגה המקומית שלהם הכישרונות המקומיים הם מיעוט.

בעקבות עוד כישלון של נבחרת ישראל דורשים להוריד את מספר הזרים בכדורגל הישראלי ודורשים "יותר זמן משחק לצעירים" - זו דרישה חסרת היגיון ספורטיבי. ישראל לא רק צריכה יותר זרים איכותיים בליגה המקומית שלה, היא צריכה לשמור על כל הכישרונות שכן מגיעים לכאן. ישראל צריכה יותר זרים ויותר גיוון באקדמיות הכדורגל שלה.

אתמול ישראל הפסידה לשוויץ במסגרת מוקדמות היורו. ההפסד (0:3) היה חד משמעי והעליונות השווייצרית - שנבחרתם מלאה בבני מהגרים ומהגרים, אגב - לא הייתה בגלל שמדובר באימפריית כדורגל עם עשרות מיליוני תושבים.

שוויץ, שאינה באיחוד האירופי, קובעת לעצמה מי יכול לשחק בליגה שלה. הסגלים של קבוצות מוגבלים ל-25 שחקנים - ואפשר על זה לרשום כל שחקן, מכל לאום, מתחת לגיל 21. שמונה מהשחקנים צריכים להיחשב ל"שחקני בית" בלי קשר ללאום שלהם - העיקר ששיחקו שלוש שנים בשוויץ בין הגילאים 15 עד גיל 21. עד 2004 אסור היה בשוויץ להחתים יותר מ-11 שחקנים לא זרים אבל ב-2004 המדינה חתמה על מסמך שמאפשר חופש תנועה לאירופאים - וזה, כאמור, הוביל לשיפור אדיר בכדורגל המקומי ושל הנבחרת המקומית.

יש לציין שלשוויץ יש פחות תושבים מאשר לישראל. היא לא הייתה אמורה להיות כל כך הרבה יותר טובה מנבחרת ישראל. מאמן ושחקני נבחרת ישראל לא היו צריכים לצאת מהמשחק הזה ולהגיד "אין לאף אחד סיכוי לנצח כאן". בטח כשבמקביל למשחק של ישראל בשוויץ, סקוטלנד רשמה ניצחון ענק על ספרד הגדולה. ה"חגיגות" הישראליות מהתיקו של קוסובו באנדורה הוסיפו לתחושה שהנבחרת שלנו לא בכיוון. מה זה משנה אם איכשהו נצליח לגרד מקום ביורו - בזכות תיקו של פאקינג קוסובו באנדורה - אם הפערים ממדינות קטנות מאיתנו גדלים מדי פגרה בינלאומית?

חזרה לפרמיירליג ולתפיסת הפערים שלה משאר הליגות. הנוסחה ברורה: כשממלאים ליגה בהרבה כישרונות ולזה מוסיפים את המנהלים והמאמנים הטובים ביותר בשוק האירופי, אז בדרך כלל מצליחים. האנשים הזרים מביאים לליגה רעיונות חדשים, רשתות קשרים חדשות ודרכי עבודה חדשות. הטובים ביותר נשארים ומפרים את הכישרונות המקומיים.

זה נכון גם לענפי ספורט אחרים. אחת מהסיבות להצלחה של ארה"ב באולימפיאדה היא הבאת מומחים בענפים שונים מרחבי העולם, כמו כן, בין 5% ל-10% מהזוכים במדליות עבור ארה"ב הם מהגרים לארה"ב ושיעור צאצאי המהגרים בקרב זוכי המדליות הוא גבוה הרבה יותר.

בכלל, אפשר לומר שארה"ב הגיעה למעמדה בזכות מדיניות ההגירה שלה, שאפשרה "לגנוב" מוחות מכל העולם. כיום, כמעט רבע מהבכירים בסיליקון ואלי הם צאצאים או מהגרים בעצמם מסין או מהודו, כ-70% מזוכי הנובל האמריקאים הם מהגרים, כמעט 40% מהסטודנטים ב-MIT נולדו מחוץ לארה"ב וכמעט 45% מהפיזיקאים, מתמטיקאים ומדעני מחשב שעובדים בארה"ב מהגרים. כמו כן, לפחות שליש ממורי הפיזיקה בארה"ב הם מהגרים ולפחות רבע מהרופאות בארה"ב היגרו לאמריקה.

בסופו של דבר, המשאב החשוב ביותר של כל מדינה - גם מדינה עם הרבה מאוד משאבים אנושיים - זה האנשים שלה. ואם אין את המשאב הזה ואפשר לייבא, אז מדינות חכמות עושות את זה בדיוק.

בקרב תומכי ההפיכה המשפטית יש לא מעט כאלו שזועמים על מדינות כגון יוון ופורטוגל שבימים אלו שעושות צעדים להבאת כמה שיותר מוחות ישראליים אליהם. יש פרשני ימין, חלקם אפילו עבדו עם ראש הממשלה, שאף דרשו לבטל את היחסים הדיפלומטיים עם מדינות שמגייסות מוחות ישראליים. אבל העובדה היא שממשלה שלא רק לא מצליחה לגייס מוחות ובעצם מבריחה אותם - בלי שום תוכנית לגיוס כישורונות זרים או לפתח את המוחות שלאורך השנים פחות הושקע בהם כאן - היא ממשלה שעושה נזק עצום למדינה.

פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל בעבר אמר בראיון לכלכליסט בשבוע שעבר: "חלק מהציבור לא מוכן לחיות תחת המשטר החדש - ומחליט להזיז את העסקים שלו, לא מחשש לכלכלה, אלא מפני שזה מקום שהם לא מעוניינים לחיות בו. גלי פופוליזם יוצאים כנגד האליטות ובדרך כלל האליטות האלה הן אלה שיעזבו, ואלה האנשים שנמצאים בעמדות מפתח בכלכלה, בהשכלה וכו' ולכך יכולות להיות השפעות ארוכות טווח של בריחת מוחות ובריחת כסף. זה הגל היותר עמוק. ראינו את זה ברוסיה של פוטין, בהונגריה ובפולין".

בנימין נתניהו ושותפיו כבר עשו נזק עצום לכלכלה ולחברה הישראלית, אבל הנזק הוא עוד כלום ביחס לנזק הבלתי הפיך שיגרם כאן בגלל בריחת מוחות.