"שמונה הרים": טלנובלה כפרית שמצולמת כמו סרט טבע

לפני שבועיים ננעל פסטיבל קאן 2023, אבל חוץ מ־4-3 סרטים בעלי פרופיל גבוה שייצאו בחודשיים הקרובים, כל שאר הסרטים ייצאו פה כנראה רק בעוד שנה. איך אנחנו יודעים? פשוט. הביטו בפוסטרים באולמות הקולנוע עכשיו ותגלו שפסטיבל קאן 2022 הגיע עכשיו אלינו: "הנער מגן עדן", "אח ואחות", "צעירים לנצח", "טורי ולוקיטה", "בוקר יפה אחד", "עכביש קדוש", "קרבה", "קורסאז'" ול־VOD הגיע "פשעי העתיד", שדילג על בתי הקולנוע. כולם סרטי קאן מהשנה שעברה. השבוע מצטרף אליהם "שמונה הרים", שזכה בקאן 2022 בפרס חבר השופטים (בתיקו עם "אי־אה").

"שמונה הרים" הוא סרטם של הבמאים הבלגים פליקס פון חרונינחן (שהיה מועמד לאוסקר הזר על "המעגל השבור" וביים בארה"ב את סרט ההתמכרות "ילד יפה") ובת זוגו שרלוט ונדרמרש, שעיבדו למסך את ספרו של פאולו קונייטי (שתורגם גם לעברית). הבמאים הבלגים יצרו סרט איטלקי לחלוטין, המצולם בנופי האלפים של צפון איטליה (עם גיחה להימלאיה של נפאל) ודובר איטלקית. עד כדי כך, שהסרט זכה השנה בפרס דונטלו לסרט הטוב ביותר, פרס האקדמיה האיטלקית לקולנוע.

זהו סיפורם של פייטרו, בן העיר הגדולה, וברונו, שחי כל חייו בעיירה קטנה בפסגת הרי האלפים באיטליה, לעתים קרובות הוא היה הילד היחיד בעיירה שכולה מבוגרים. כשפייטרו החלשלוש מגיע כילד עם הוריו לכפר האלפיני, הוא מתיידד עם ברונו החסון, עם ידיו חולבות הפרות והדיאלקט המקומי המשונה שבפיו. מי שמחזק את הקשר בין השניים הוא אביו של פייטרו, איש תעשייה עירוני, שכמה שבועות בחייו מקדיש לאהבתו האמיתית: ההרים. השלושה יוצאים לטרקים על רכסי ההרים והקרחונים, מסעות שבהם פייטרו מושך את כולם לאחור בגלל מחלת הגבהים שהוא סובל ממנה. אם בפתיחה זה נשמע קצת כמו התקציר של "לוקה" של פיקסאר - גם שם היה נער בשם ברונו שמתיידד עם הילד החדש בשכונה — הסרט מקבל בהמשך תפניות קודרות יותר. "שמונה הרים" נמשך שעתיים וחצי מורגשות מדי, והוא פוגש את שני הגיבורים גם בתור מבוגרים. אחרי מות אביו של פייטרו השניים מחדשים את הקשר, ופייטרו למעשה לומד להכיר את אביו דרך הרגליים של ברונו, שהוא יותר טיפוס של טיפוס הרים. ברונו הפך לפרטנר ההרים שהאב קיווה שבנו יהיה והידידות החדשה נרקמת מחדש סביב זכרו של האב — הבן שמגלה שהוא שהחמיץ כל חייו את מי שאביו היה באמת, החבר שמצא בו דמות אב שאימצה אותו אליה. בחצי השני של הסרט פייטרו מנסה להפוך למישהו כמו אביו, או כמו ברונו, מי שיטפס על כל הר, שידלג כמו עז אל פסגות ההרים שחנקו את ריאותיו כשהיה ילד, ומשם יטפס הלאה עד להרי ההימלאיה, שם יתוודע למסורת הנפאלית שהעולם כולו בנוי משמונה הרים שמקיפים שמונה אוקיינוסים (או ימים).

במובן הכי פשוט של המילה: "שמונה הרים" הוא סרט יפה. יפה כמו סרט פרסומת של החברה הגיאוגרפית, כמו ערב שקופיות של שגרירות איטליה. מי שמחפש חוויות קולנועיות תיירותיות, לראות נופים רחוקים בקולנוע ליד הבית, זה הסרט. הוא באמת מטפס על כל הר. יש בו רגעים מופלאים של קסם קולנועי, שבהם המצלמה המנתרת על צלע ההר לצד הגיבור, מעידה על השלב החדש בחייו שבו הוא הופך ממי שההרים מרתיעים אותו למי שההרים מקנים לו חופש ומשמעות. אבל בתור סרט כה אווירתי הוא גדוש בעלילה, בתסבוכות, בבעיות. הוא טלנובלה כפרית שמצולמת כמו סרט טבע. יש פער עצום בין האופי של העלילה, עם עליותיה וירידותיה התכופות, ובין הטמפרמנט הקולנועי והוויזואלי של הסרט, שהוא איטי, נינוח ודליל בחמצן. אבל למרות המשברים שעוברים על הדמויות ועל הצופים לאורך המסע הזה, מי שיגיע לפסגתו יחוש סיפוק. בסופו של דבר זה סרט מרהיב לצפייה, שגם אם הוא לא אחיד, מציע נחת רוח בסופו.