תערוכה חדשה של האמן פנחס בורשטיין: "נתלה על וו היופי"

התערוכה המרגשת ״שמי הוא מריאן״, שנפתחה אתמול במוזיאון תל אביב, היא דוגמה טובה לאופן שבו אמן נהדר, אך נשכח, זוכה לתהילה שנים לאחר מותו. לשם כך צריך אספן וסוחר בעל מעמד, כוח ואינטרס, למשל אדם לינדמן — בעלה של הגלריסטית עמליה דיין — מנהל קרן מריאן בניו יורק, שיפנה לאוצרת עצמאית בשם אליסון ג’ינג’רס ויבקש ממנה לאצור תערוכה לאמן לא ידוע במוזיאון לאמנות עכשווית במיאמי (MOCA). בנובמבר שנה שעברה נפתחה התערוכה, שזכתה להצלחה ולסיקור נרחב בעיתונות ועתה הגיעה במלואה לישראל.

הפעם יחסי הון שלטון היטיבו עם הציבור: ללא לינדמן בעל האינטרס, שמעוניין לקדם את האמן בשדה ובשוק האמנות, רובנו לא היינו זוכים להכיר את מריאן המופלא והמטלטל הזה: ניצול שואה, שחי בארץ בשנים 1950-1947, למד בבצלאל, עזב לפריז (שם שינה את שמו מפנחס בורשטיין למריאן) ואחר כך לניו יורק עם אשתו אנט שאותה הכיר בפריז. הוא זכה להצלחה מסוימת, ומת במלון צ׳לסי המפורסם בגיל 50 מדום לב. לזכות מוזיאון תל אביב ייאמר שכבר ב־1979 הוצגה בו תערוכה רחבת היקף של מריאן, שאצרה אילנה סלמה אורתר (לצד תערוכה בגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה), אך זו לא הצליחה לייצר עניין רב.

מריאן ס' מריאן | צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב

מריאן נולד ב־1927 בנובי סונץ' שבגליציה, כשהיה בן 13 הופרד מאמו, אחותו ואחיו ונלקח עם אביו למחנות הכפייה ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא היחיד ממשפחתו ששרד אך איבד את אחת מרגליו. לארץ ישראל הגיע ממחנות המעצר בקפריסין כשהיה בן 20. ״כשהאונייה הגיעה לחיפה קיבלתי תעודת זהות ועליה ציינו: ׳בעל מום׳", סיפר בראיון מ־1974. ״לאחר שקיבלתי את התעודה השאירו אותי לבד על הרציף. חיכיתי כמה שעות ופתאום נחרדתי. התחלתי לראות את האמת: איש לא חיכה לי. כעבור זמן מה הבנתי שזה היה גרוע יותר ממחנה ריכוז, כי שם לא הייתי לבד, הלכנו למות יחד, ואילו על הרציף בנמל חיפה הלכתי למות לבדי״.

התחושה שאותה תיאר, של ישראל כמקום לא לו, התחדדה כשלמד בבצלאל: שם העיסוק בשואה, שהיה בבסיס יצירתו, היה מוקצה ונחשב לטאבו. אבל דווקא השבר הנורא שחווה הוליד יצירה מקורית וייחודית, עזת מבע, צבעונית ואבסורדית. כך, למשל, סדרת הציורים המפורסמת שלו, ״הנפשות הפועלות״, שבה דמויות היברידיות, יצירי כלאיים, לעתים בעלי צבעוניות עזה, שחציים אנושי וחציים מכונה והן מקיאות, שותתות דם, משפריצות נוזלי גוף, הן פתטיות, מתייסרות, ובה בעת מתפרקות למערכים של צורות צבעוניות, פנטסטיות — אלו ציורים שהם בו־זמנית שובבים ומפלצתיים, מצחיקים והופכי קרביים.

למריאן יש "בשורה שאיש עדיין בדור זה לא הביִא עמו״, אמר עליו האמן אביגדור אריכא, חברו הטוב מבצלאל. ״היא עברה את סף הייאוש ונתלתה בכל כוחותיה על וו היופי, שאיננו מן הסמים המשכרים־המשכיחים אלא לשון לדבר בה״.

הצורך להרחיק את מריאן מתיוגו כ״אמן שואה״ הוא גם זה שהדריך את התלייה האוצרותית. החדר הראשון שמקבל את פני הצופה נראה כחדר פלאות: מלא בציורים צבעוניים נהדרים ובמסכות אפריקאיות וחפצי פולקלור שאסף. ״היה חשוב לפתוח את התערוכה במפגן של יופי ועוצמה״, הסבירה ג׳ינג׳רס בביקורה בארץ. ״רציתי להתחיל בלהציג את האסתטיקה של עבודתו הבוגרת וכיצד הוא בנה את העולם החזותי ורק אחר כך עבודות שמקושרות גם לשואה. הוא שנא את התיוג של ‘אמן שואה’".

ציור של מריאן מהתערוכה | צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב

עד כדי כך התיוג הזה הפריע, שניכר שהסרתו היא אחת ממטרות התערוכה. ״יותר מ’אמן שואה’, המופע של מיאמי מציב את מריאן כענק לא ידוע של התקופה שלאחר המלחמה״, נכתב במגזין “ArtNews”. זו גם הסיבה שהתלייה בתערוכה לא ליניארית, הסבירה נועה רוזנברג, אוצרת לאמנות מודרנית במוזיאון תל אביב ושותפה אוצרת לתערוכה, אלא מבקשת מבטים שונים על יצירותיו ופרשנויות נוספות. מעניין שגם עכשיו יש עדיין חשש גדול מהתיוג שואה. זאת אחרי שבשנות השמונים והתשעים חל שינוי ביחס של אמנים אל הנושא.

אין ספק שיצירתו של מריאן, כמו רבים ורבות מבני דורו, עוסקת במצב האנושי הקיומי בכלל של האדם במחצית השנייה של המאה ה־20, ובכל זאת אי אפשר להימלט כאן: השואה נוכחת בכל מקום, אם באופן עקיף בפה הצועק של הדמויות המפלצתיות ואם באופן ישיר בדמויות עירומות, בציורי המדים והטלאי הצהוב וכמובן ברישומי השחור־לבן הישירים המתחלפים במסכים, מעין תיעוד של המראות שראה באושוויץ, המוצגות בחדר מבודד יחסית.

יצירתו של מריאן מוצגת כמודרנית אך ציוריו הם לגמרי פוסט מודרניים. הגוף כתיאטרון אבסורד של בשר ומיניות מגוחכת. מהעיסוק בהפרשות הגופניות דרך השימוש בגרוטסקה ועד לשפה המהדהדת יצירות של אמנים אחרים: האקספרסיוניסטים הגרמנים, פרנסיס בייקון או דנה שוץ. התערוכה הזאת מבקשת להראות את החשיבות והרלבנטיות של יצירתו, להנכיח אותו מחדש. ניכר שמגיע לו.