"העסק ששמו מדינת ישראל, ואני חלק ממנו, חייב להמשיך לעבוד"

צהרי יום חמישי. לפני פחות מ־24 שעות חוסל איסמעיל הנייה. רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב כמעט ריק. "אפשר לשחק כאן סטנגה", כמו שמתאר את זה בדרכו הציורית גל עילם. עילם הוא בעליה של חומוסיית "אבו דאבי" שתחגוג 20 שנות פעילות בדצמבר הקרוב. "אבו דאבי" היתה סיפור הצלחה ענק מהרגע הראשון וכך גם המשיכה להיות ממש עד המלחמה. "אנחנו עוברים בתור חומוסייה מה שכל השוק, אוכל וכללי, עובר. מאז הקורונה אנחנו נלחמים, סגרים, אין תיירים, מלחמות, אין עובדים - אנשים לא רוצים לעבוד בענף הזה. העסקים שלנו חוטפים מכה אחרי מכה. אנחנו ותיקים ואני רואה מקומות אחרים שהרבה יותר קשה להם. זה הפך מלנהל עסק ללשרוד. זה לא קשור לעסק שלי ספציפית אלא למדינה".

ומה קורה מ־7.10?

"מצב הרוח של כולם פשוט נורא. אני גם ישראלי, לא רק בעל עסק. יש לי בצוות מפונים, מילואימניקים שלא היו בבית יותר משבועיים במהלך המלחמה. כל אחד מכיר מישהו במישרין או בעקיפין שנפגע. סגרנו ליומיים וב־9.10 פתחנו אף שלא היתה לזה שום הצדקה כלכלית. ניסינו לתת מקום לברוח אליו. אנחנו קהילה קטנה, בכינו וצחקנו ביחד".

תל אביב נראית כאילו חזרה כבר לגמרי לאווירת האכול ושתה הנצחית שלה.

"לטעמי, תל אביב לא חזרה לקרחנה שלה. אנשים פשוט לא יכולים יותר לראות חדשות בבית. יש עסקים שעובדים ויש שלא. אתה רואה מסעדות ריקות. בתי קפה וברי יין אולי מלאים אבל זו לא קרחנה, אנשים פשוט חייבים להתפרק קצת. הירידה הגדולה קיימת גם בחיי הלילה. מתחילת המלחמה, בכל חודש יש עוד קצת ירידה. מרכז תל אביב עבד לא מעט על תיירים, אצלנו זה היה 10%-5% מהמחזור, וזה נעלם. עכשיו המצב הוא רע ואין סיבה שהוא ישתפר עד שהחטופים יחזרו. לאנשים נגמר הכסף וזה מורגש ומשפיע. מיוני יש אצלי ירידה של 35% בממוצע, בירידה כזאת אתה פשוט מפסיק להרוויח".

עילם (51) למד להכין חומוס בגליל אצל אבו אדהם המהולל בכפר יאסיף. הוא פתח בתל אביב את הסניף המקומי של "אבו אדהם" ברחוב קרליבך, מקום שקיים עד היום. אחרי שנתיים נפרד משני שותפיו שם וב־2004 פתח את "אבו דאבי" (קינג ג'ורג' 81) . החומוס שלו נפלא, עשוי קום איל פו, ועובר גם את החיך הנודניק שלי. "מבחינתי חומוס זו פילוסופיית חיים", הוא אומר, "כשאתה הולך לחומוס זה לא כמו מסעדה. אתה לא זוכר את האוכל אלא את החוויה, תמיד יש משהו אקסטרה מעבר לאוכל. למשל, ב'חומוס אשכרה' בירמיהו בשתיים בלילה אחרי משחקים של הפועל באוסישקין תמיד היה שמח. מעבר לזה יש גם את החוויה של האירוח וקבלת הפנים. אנחנו תמיד אומרים שאין לנו לקוחות, יש לנו אורחים. אני אומר לצוות, תחשבו שהם אצלכם בסלון".

"אבו דאבי" היא כנראה חומוסיית הראגיי הראשונה בעולם. אולי היחידה. הרגאיי מתנגן בה נון־סטופ ויש פוסטרים של בוב מארלי על הקירות. זה גם מקור השם שלה "יש מילה כזאת בג'מייקנית, אבו דבאיי, זה האבא של הדאב, המוזיקה". בשלב מסוים עילם פתח גם חנות תקליטים ואפילו חברת תקליטים שנקראת "אבו דאבי רקורדס" שהקליטה אמני רגאיי מקומיים.

כמה זמן אפשר להחזיק ככה?

"אנחנו עסק ותיק וזה גם עניין של החלטה. אבל אין אופק. לא מדברים על סיום המלחמה, מדברים על מלחמה ארוכה, אז פחות יוצאים ופחות מוציאים כסף, ואין שום התייחסות לזה מצד הממשלה. יש עסקים בצפון שסגורים כבר שנה ואני מרגיש בר־מזל לעומתם. יש עסקים שנשארים פתוחים רק כי הם מפחדים שהם יאבדו את העובדים. אנחנו לפני גל עצום של סגירות ולדעתי הוא כבר התחיל. הגורמים האחראים לא מתייחסים אלא רק מקשים עוד. למישהו בכלל אכפת שאי אפשר לגייס עובדים? מה הרעיון של להטיל עכשיו מע"מ על טיפים? בזמן כזה אתם באים עם הכרזה כזו, בלי לדבר קודם עם המסעדנים, בלי לבדוק את השטח? כנ"ל הרשויות המוניציפליות. אין מה לדבר איתם על הנחה בארנונה, גמישות. כל יום יש גזירה אחרת. זה שובר. אנחנו מחזיקים את המדינה על הכתפיים. אבל ההרגשה היא שלא רואים אותך, שהמוסדות נגדך גם בעירוני וגם בממשלתי וזה שובר. השבירה היא גם כלכלית אבל בעיקר מנטלית. אני מדבר בשם חברים שלי גם בקינג ג'ורג' וגם במקומות אחרים. אם לא יתייחסו לזה, זה יכול להביא למקומות מאוד לא טובים. אני מניח שבמס הכנסה ומע"מ רואים את המחזורים ובמקום להתייחס, ההרגשה היא שמנסים להוציא כמה שיותר. אבל כשאתה הולך לחלוב מישהו, תראה שיש מה לחלוב. בסוף גם המדינה תיפגע מזה שאני לא מרוויח, כי לא יהיה להם מה לקחת".

אתה מאמין שזה ישתנה?

"כן. אנחנו בנקודה מהגרועות שהיינו בה, ועברתי כמה דברים לא רק בתור בעל עסק אלא גם כאזרח. אלה דברים שלא ראינו, וזה חייב להשתנות. זו באמת אופטימיות חסרת תקנה אולי אבל זה לא יכול להימשך ככה. חייב לקום המבוגר האחראי שיגיד ‘ככה אי אפשר’. עסק צריך מנהל, אני לא יודע מי המנהל. אני בא בטענות לכולם: לממשלה, לביבי, לחולדאי, למע"מ, למס הכנסה ־ העסק ששמו מדינת ישראל שאני חלק ממנו חייב להמשיך לעבוד".

מאז חיסול הנייה, זה עוד יותר נפילה?

"בוודאי. אנשים קונים שימורים, לא יוצאים לרחוב. המתיחות לקראת הערב מורגשת אצלי כבר בצהריים. תראה את פלאפל רצון בהמשך הרחוב, הם מוכרים מנה ב־8 שקלים, תמיד היה שם תור, ואפילו שם אין תור עכשיו. אני קורא לאנשים לבוא לאכול במקומות קטנים. לא רק אצלי. לא יכול להיות שנישאר מדינה של רשתות בלבד".

לא נותר לי אלא להצטרף לקריאה הזו. זה חומוס נהדר, וכך גם הפול והפלאפל. אבל מה שיותר חשוב מ"אבו דאבי" וגל עצמם, זה הרעיון הכללי. אל תאבדו את התקווה. אחרת מה נשאר?