תחת שמי פריז, פה בכיכר המדינה

על קונסולה נמוכה מונחת קופסת פח ישנה ובתוכה מכתבים מ־1942 כתובים בצרפתית בכתב יד צפוף על דפים מצהיבים. "רפאל היקר", נפתח אחד מהם, האחר מסתיים בחתימה: "שלך, רפאל". על הקיר ליד תלויים חפצים ממוסגרים. למשל כריכה של הספר "רחובות פריז" מ־1894. על קיר אחר עבודת פסיפס של 70 אבני שפה בצבע בזלת ועליהן שמות מוכרים של רחובות פריזאיים אהובים, בהם רו דה בוסי, שבו פריזאים לוגמים קפה בכיסאות קש ; רו ויויאן, מקום משכנו של אחד הפסאז'ים האיקוניים של העיר; או ויל דה טמפל, שבו שוכן הקפה המיתולוגי "הפילוסוף". הכל מוצג בתערוכה "I. Was. There" של היוצרת הרב־תחומית שרון ברונשר שתוצג עד סוף אפריל בגלריה זימאק בתל אביב. אפשר דרכה ממש לחוש את פריז, לגעת בה, ולחוש בשפתה ורוחה.

חפצים, רגעים והשראות מפריז מתוך התערוכה. "הייתי אוספת דברים הקשורים בעיר, תחילה מבלי לדעת למה ישמשו" | צילומים: יובל חן, אבי אמסלם, שרון ברונשר

העבודות נולדו מהדיאלוג המתמשך שהיא מנהלת עם העיר מאז הפעם הראשונה שנחתה בה, כשהיתה בת 16. "זה היה כמו ברק שהכה בי, מיד הרגשתי בבית", היא מספרת. במשך השנים החיבור העמיק, ובשנים האחרונות ברונשר (52) מחלקת את זמנה בין ביתה בארץ לדירה ששיפצה ברובע המארה בפריז שנודע בעבר כרובע היהודי של העיר. החיפושים אחר דירה, היא מספרת, העלו בה זיכרונות ואסוציאציות מהצד האפל בהיסטוריה של יהדות צרפת בתקופת השואה: "הרי מחלק מאותם בתים אנשים נלקחו במלחמה".

ברונשר למדה עיצוב פנים ולימודי עיצוב מוצר. היא החלה את דרכה בגלריה שרלוט בנווה צדק, שהתמחתה בריהוט עתיק, היתה מהראשונות שפתחו חנות במתחם הרכבת בתל אביב, ולאחר מכן בשוק הפשפשים ביפו. שתיהן שיקפו את עולמה המגוון: מפריטי לבוש אוונגרדיים בעיצובה ועד לריחות המזוהים איתה ופריטים שליקטה בשוקי פריז. מתחילת דרכה, בביקוריה בשוקי הפשפשים בפריז, אספה מחברות וספרים ישנים, מכתבים, אבני מדרכות, תמונות ופסלים, תחילה אפילו בלי לדעת למה ישמשו, עכשיו הם מככבים בתערוכה שלה.

זו תערוכה קונספטואלית שמכילה מנעד רחב של עבודות, משלבת דימויים שונים, למשל עבודת וידיאו וסאונד, שבה צילומים מבית הספר לריקוד במארה, שצולמו בהשראת סצנה מהסרט של רומן פולנסקי "ירח מר", ומעבירה את הצופים ישר לפריז. העבודות משקפות זיכרון, ניסיון לתפוס את הרגע, לתעד אותו ואת הגעגוע אליו. ובעבודה אחרת היא מציבה זוג נעליים שמצאה בשוק הפשפשים של פריז ובמשך שנים צעדה בהם ברחובות העיר. לצד אלה תלויים צילומים יפהפיים שברונשר צילמה בפריז וביפו. מבחינתה של ברונשר, התערוכה היא סגירת מעגל: "היא מספרת את סיפור החיים שלי. הייתי שם. התהלכתי בין אנשים ודיברתי את שפתם. דרך העבודות אני מצליחה לגלות את פניה של העיר, וגם את השנים היפות שלי שם ואת עצמי מחדש".

זה מתבטא גם באותו מכתב מ־1942 שמצאה פעם ונכתב בצרפתית. "זה מרגש. הוא כותב לה, 'יקירתי', היא עונה לו. אבל הכתב של שניהם זהה, כאילו אותו אדם כתב את שני המכתבים, באותה עט. נראה שהכל שירה, שכל ההתכתבות הזאת היא בכלל המצאה".

בתערוכה משולבות יצירות של אמנים נוספים ויצירות משותפות איתם, שכולן מובילות לפריז. למשל, "מגילת סן לואי", של האמן שחר קורנבליט העשויה מצילום פס של מעבר חציה באי סן לואי בפריז שגולגל והוצב על פודיום; סדרת פסלים מאבן ועץ של האמנית הגר תירוש; או עלי הפורצלן של האמן המנוח זיו גנל.

אבל יותר מכל בולט הקשר היייחודי שלה עם המשוררת הדסה טל, שמלות השירים מספרה היפהפה "פתקים לפינה באוש" מתורגמים לעבודות מרשימות. למשל המשפט "בּוֹא נַרְקִיד אֶת הַכּוֹכָבִים עַד הַשָּׁמַיִם. קָדִימָה", נכתב בצרפתית באותיות זהב על עבודה אחת או "לִרְקֹד, לִרְקֹד, אִם לא אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים", נכתב בדפוס ובכתב יד על עבודה אחרת. על אחד הקירות תלויים כל 60 שירי הספר, שברונשר פירקה חזרה לפתקים, מה שמעניק למתבוננים נקודת מבט אחרת. בעבודה אחרת היא כותבת על קנווס את המילים "פסל", "בלוויל", "כיכר", "בסטיל", "פנס" או "חמאה" — שכל אחת מהן מבטאת תחושות וזיכרונות וסודות מעיר האורות.