קנס על ביטול תור ימנע טיפול רפואי מאוכלוסיות מוחלשות

בחוק ההסדרים הנוכחי, המובא בימים אלה להצבעה בממשלה ובכנסת, מופיע סעיף העוסק בגביית תשלום במקרה של אי הגעה לתור ברפואה יועצת ובמכונים. על פניו מדובר בסעיף שלרבים נשמע מאוד הגיוני. אז למה בכל זאת מדובר בסעיף בעייתי השנוי במחלוקת?

מצד אחד המטרה שלשמה הוכנס הסעיף היא מטרה ראויה - התמודדות עם תופעה פסולה בה מטופלים ומטופלות אינם מגיעים לבדיקה מבלי שהודיע על כך מראש. תופעה זו גורמת לבזבוז של משאבי מערכת הבריאות המדולדלים גם ככה ומונעת ממטופלים אחרים להקדים את בדיקתם.

לפי דברי ההסבר של תזכיר החוק נטען כי למעלה מרבע מהתורים הנקבעים לרפואה יועצת בקופות החולים לא ממומשים מסיבה זו. מצד שני, הפתרון הנבחר להתמודד עם התופעה – קנס בדמות חיוב של דמי השתתפות עצמית בגובה של עשרות שקלים במידה ולא בוטל התור לפחות 24 שעות מראש – מעורר התנגדות בשל חוסר המידתיות שבצעד זה ובשל החשש לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות יותר בחברה.

צריך לומר שבעוד שעבור המעמד החברתי הגבוה, גבייה של כמה עשרות שקלים יכולה להיחשב כ"כסף קטן" ולכן הקנס הזה לא יהווה שיקול מרתיע, עבור מי שנמצאים במעמד כלכלי נמוך החשש של גבייה מראש עלול להיות חסם של ממש, כזה שיגרום להם לחשוב פעמיים לפני קביעת התור. החשש הזה מתבסס על מחקרים שהצביעו על עלייה בשיעור המוותרים על שירות רפואי מטעמים כלכליים למרות חשיבותה של הרפואה היועצת כרפואה שניונית שנמצאת בטווח שבין רפואת משפחה לבתי החולים. בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל למשל, אוכלוסייה המאופיינת בשיעורי עוני גבוהים, מדובר בתופעה ידועה במיוחד של תת ניצול של רפואה יועצת ופנייה לבתי חולים כשמצב הבריאות מחמיר.

כך שבאופן אבסורדי, מהלך זה שנועד לוודא שימוש יעיל במשאבי המערכת, עשוי להגדיל את התלות במערכת האשפוזית שעלותה רבה יותר. מעל הכל מהלך זה פוגע בעקרון השוויוניות העומד בבסיס חוק ביטוח בריאות ממלכתי ובמאמץ של משרד הבריאות עצמו לצמצם את פערי הבריאות בישראל. כל זאת בזמן שקופות החולים והרופאים הרופאות לא נדרשים לשאת באחריות על בזבוז הזמן והמשאבים של המטופלים והמטופלות בהמתנה הממושכת במרפאות ובמכונים כשהרופאים והרופאות לא עומדים בזמנים (בין היתר בשל אובר בוקינג שעושה המערכת) ובביטולים שהם עצמם יוזמים, לעיתים ללא כל התרעה מוקדמת.

דובר בהקשר זה גם על פערי האוריינות בחברה ועל היכולת של מטופלים ומטופלות במעמדות, גילאים ותרבויות שונות להשתמש במנגנון הטכנולוגי – שברובו מבוסס על הודעות SMS – שיזכיר מצד אחד שהתור מתקרב ויאפשר את ביטולו מצד שני. היו מי שהציעו להחריג את האוכלוסייה הקשישה או לחייב את הקופות לבצע גם שיחת טלפון. אולם כל אלו הם ניסיון לרבע את המעגל. בעוד שישנם פתרונות הרבה יותר מידתיים להתמודדות עם התופעה כמו למשל לבצע מעקב אחר מקרים של חוסר הגעה ללא התרעה מוקדמת ולסמן את המטופלים ומטופלות החוזרים על כך. במקרים אלו ניתן לפנות אל המטופל.ת לבירור הסיבה (למשל האם ישנו קושי טכנולוגי או שפתי) להציע סיוע ולהתריע על כך שהם עלולים להיקנס במידה וימשיכו כך.

חוסר ההיגיון בפתרון הנבחר לא נסתר גם מעיניהם של בכירים במשרד הבריאות שתהו מהו הבסיס המחקרי להנחה שהקנס יצמצם את תופעת אי ההגעה ולא בדיוק הפוך – למשל שיהיו מי שירגישו יותר בנוח לא להגיע כי התשלום יבוצע בכל מקרה. לכן עולה השאלה, מדוע לפני שמשיתים קנס על תחומים כה נרחבים לא התחיל בפיילוט? כמו למשל בהתפתחות הילד שנחשב לתחום שזמני ההמתנה בו ממושכים במיוחד, שלא נעשה בו אובר בוקינג וכל ביטול משמעותו 45 דקות מבוזבזות. נקווה כי גם באוצר יפנימו שלמרות שהמטרה נכונה הפתרון צריך להשתנות.

ליטל גרוסמן היא מנהלת מחלקת מדיניות בריאות בישראל בעמותת רופאים לזכויות אדם