תומפסון מגיעה לשיא בסרט "אף פעם לא מאוחר"

זה לא סרט, זו הזמנה לדיון. “אף פעם לא מאוחר״ הוא דואט בארבע מערכות לשני שחקנים בחדר אחד. אמה תומפסון מגלמת מורה בגיל העמידה, ששנתיים אחרי שהתאלמנה ואיבדה את בעלה השגרתי והמאכזב, מחליטה לשכור את שירותיו של נער ליווי בתקווה שסוף סוף תחווה יחסי מין מספקים ותחווה אורגזמה ראשונה בחייה.

זה סרט שנעשה ב־2022 על אישה השוכרת גבר שעובד בתעשיית המין, והוא נכנס ביודעין לכל הפולמוס הזה: היא לבנה, הוא שחור. היא בריטית, הוא אירי. היא מבוגרת, הוא צעיר ממנה באופן ניכר. הסרט נכנס מראש לכל המוקשים החברתיים האפשריים, וכבר בדקות הראשונות שלו מצליח באופן נבון ושנון לפרק כל אחד מהם.

זה הדבר העיקרי שניכר מיד ב״אף פעם לא מאוחר״: התסריט האינטליגנטי שכתבה הקומיקאית קייטי ברנד מודע כל הזמן לעובדה שזו פנטזיה שנוגעת במקומות שיוצרת פמיניסטית וליברלית לא אמורה להתקרב אליהם, אבל היא מציגה דמות נוירוטית שכל הזמן עסוקה בלבטל את רצונותיה אל מול רצונות החברה, או בעלה, או ילדיה, ולכן בסופו של דבר מוצאת הצדקה למה דווקא החטא הזה מותר לה, למרות כל העכבות האישיות, החברתיות והמוסריות. ובסופו של דבר היא מגיעה למסקנה שאולי זה אף אמור להיות שירות ציבורי שזמין לכל — שירותי מין, כדי ללמד נשים איך לחוש לראשונה בחייהן עונג. וזה אכן מאותם סרטים שיכולים ללוות ערב של שיחה, או פאנל ציבורי על פריצת גבולות וטאבואים, על תעוזה מול עכבות, על שמרנות מול שחרור, ומי אשם שהכניס לנו את כל רגשות האשמה האלה לראש. לכן הסרט פחות מסעיר בפני עצמו, ויותר כמו חוברת הפעלה לפעילות שתבוא אחריו.

לקולנוע הבריטי יש איזה עניין עם נשים בגיל העמידה שמגלות לראשונה שחרור מיני אחרי שנים של איפוק וביישנות. אבל לרוב הן צריכות לנסוע לנוף אירופי אקזוטי ושטוף שמש. אבל ״אף פעם לא מאוחר״ משאיר את הגיבורה שלו ליד הבית. היא מזמינה חדר במלון ובמשך 97 דקות קומפקטיות דוחסת לשם עונה שלמה של ״בטיפול״.

דריל מקורמק מגלם את ליאו גרנד, נער הליווי — עורו שחור, עיניו ירוקות, מבטאו אירי — שנראה כמו אנדרואיד חטוב שתוכנת לענג ותמיד יודע מה לעשות ולהגיד כדי להשקיט רגשות אשמה, רגשי נחיתות ומצפון נשי שמרני שעסוק בקונפליקטים פנימיים.

יש משהו מהונדס במקורמק, ויש משהו מהונדס, כמעט עד כדי חוסר אנושיות, בתסריט כולו, שנראה כאילו נכתב להיות סרט ה״שלישי בשלייקס״ הגדול בכל הזמנים. מצד אחד, התסריט הוא בית ספר למבנה. הוא מתקתק כמו שעון שוויצרי. מצד שני, זה הופך את מהלכיו לצפויים ומלאכותיים — כל מכשול, כל משבר, כל התקרבות, כל התרחקות, נראים מתוכננים ומתוזמנים מראש.

מי שמצילה את הסרט היא אמה תומפסון. היא היתרון האחד שמפצה על כל המגרעות: התיאטרליות, הסטטיות, התחושה המתוכנתת. לא רק כי תומפסון מתגלה שוב ושוב כשחקנית נהדרת, ואלוהים, כמה אמיצה (התפקיד דורש ממנה, למשך שוט אחד, להצטלם בעירום מלא), אלא כי העובדה שאנחנו יודעים שתומפסון היא גם תסריטאית בעצמה (זוכת אוסקר, לא פחות) גורמת לנו להאמין לכך שגם אם לא השתתפה בפועל בכתיבת התסריט, היא לפחות נותנת לו את ברכתה בכך שהיא משתפת פעולה עם המילים וההוראות שנכתבו עבורה.

זה גורם לכך שכל מילה שדמותה של תומפסון אומרת נשמעת אמיתית: הרגעים מלאי החשש והספקות, ההערכה העצמית הנמוכה, ומולם הרגעים מלאי הביטחון והנחישות. הרגעים שבהם היא חלשה וילדותית, והרגעים שבהם היא חזקה ואימהית, והדינמיקה המשתנה בינה ובין הפרטנר שלה, שהוא צעיר משני ילדיה.

ואולי לכן, בגלל כל תחושת הזהירות שיש בו — האיפוק, המתינות וההליכה על קצות האצבעות — זו הסיבה שסוף הסרט, הקרשצ׳נדו של גב׳ תומפסון, כה מרשים ומפתיע, כי הוא נראה כמו זינוק מטרפז ללא רשת ביטחון, וסרט שהיה כולו מחושב הופך בסופו לפרא אדם. זה לא משהו שציפינו משחקנית כמותה לעשות, ולכן הסרט, שברובו מתנהג כמו צעצוע מין מפלסטיק על סוללות לא מלאות, גומר בשיא.