אבוד באפגניסטן: סרט מלחמה שעוסק בהישרדות ולא בניצחון

באוגוסט 2021 עזבו חיילי צבא ארצות הברית את אפגניסטן בפינוי חפוז ומגושם אחרי 20 שנות נוכחות צבאית במדינה. הפינוי המהיר והשתלטות הבזק של הטאליבן על בסיסי הצבא הנטושים גרמו לכך שמאות מהאפגנים שעבדו למען הצבא האמריקאי — כמתורגמנים וגששים, למשל — נשארו מאחור והופקרו לגורלם, למרות ההתחייבות האמריקאית לספק להם ויזה. מאות מהם הוצאו להורג. חצי שנה אחר כך, בפברואר 2022, יצא גאי ריצ'י לצלם סרט עלילתי שמגיב במהירות הבזק למשבר ההומניטרי שנוצר באפגניסטן בעקבות הפרת הברית בין האמריקאים ובין המסייעים המקומיים שלהם. הסרט נקרא "החוזה" (The Covenant), שם בנאלי אבל הסרט הוא הפתעה רב־כיוונית.

זה הסרט השני של ריצ'י שמגיע אל מסכי הקולנוע בתוך שלושה חודשים. הקודם היה "מבצע פורצ'ן" המשעשע והסימפטי, שצולם ב־2021 והתעכב בגלל פשיטת הרגל של מפיציו האמריקאיים. ריצ'י, אגב, מצלם בימים אלה כבר את סרטו הבא, המתרחש במלחמת העולם השנייה. אז חוץ מהעובדה שהבמאי הוותיק הזה זוכה לפריחה בקריירה שלו ומגלה עניין במלחמות, "החוזה" הוא כמו סרט של במאי אחר לחלוטין. זה לא נראה כמו אותו גאי ריצ'י שמתמחה בסרטי פשע קשוחים, מבודחים ומודעים לעצמם, אלא זה סרט מלחמה רציני, כבד ראש, מצפוני, שנראה בתחילה כמו תוצר אקטואלי שגרתי ונוסחתי, אבל ככל שהוא נמשך, מתברר שיש כאן לא רק דרמת מלחמה אפקטיבית, אלא סרט עם מיומנות קולנועית מרשימה באיכותה ועם אמירה פוליטית בעלת עוצמה. מה שבתחילה נראה כמו תרגיל בבימוי סרט מלחמה הופך כעבור שעתיים לסרטו הרציני והמחויב ביותר של ריצ'י, שמוכיח שהוא לא רק בדרן של קולנוע אלא יוצר מרשים שהסתיר עד כה את יכולותיו האמיתיות.

הסרט מתאר את הקשר בין סמל מחלקה אמריקאי (ג'ייק ג'ילנהול) המוצב באפגניסטן ב־2018, ביחידה העוסקת באיתור מטעני חבלה של הטאליבן, ובין המתורגמן שצמוד אליו (דאר סלים). הסמל רוצה לבצע את משימתו ולחזור הביתה בשלום, למתורגמן יש אג'נדה משלו — לנקום את מות בנו בידי הטאליבן. אחרי שהמתורגמן מציל את חייו של הסמל, החייל האמריקאי יוצא למשימת חילוץ עצמאית כדי להבטיח את מימוש החוזה שנחתם בין השניים — הבאת האפגני ומשפחתו לחוף מבטחים באמריקה. שאר הסרט הוא מסעו הארוך והמבולבל של הגיבור, שכמו אמריקה עצמה, מגלה שאין לו באמת מה לחפש באפגניסטן, ושהמדינה הזאת אוכלת אותו בחיים. הוא הולך בה לאיבוד, לא מוצא את ידיו ואת רגליו, וכל משימה מוצלחת אחת היא הקדימון לקטסטרופה שעוד רגע תגיע. מהבחינה הזאת, "החוזה" הוא רק אחד מרצף של סרטי מלחמה שנעשו בעשור האחרון על הנעשה באפגניסטן, סרטי מלחמה שעסקו לא בניצחון אלא בהישרדות: "השורד האחרון" של פיטר ברג, "לכודים תחת אש" של רוד לוריא, "רסטרפו" התיעודי של סבסטיאן יונגר, והסרט הדני "מלחמה". כל אלה היו סרטי מתח אפקטיביים, מורטי עצבים, שכמו סרטי אימה מספרים על דמויות שמגלות שהן נקלעו לסיטואציה שאין להן סיכוי לצאת ממנה בחיים, ושמותן לא ישנה דבר. בין שאלה סרטים פטריוטיים, בעד הנוכחות של אמריקה באפגניסטן (כמו "השורד האחרון"), ובין שסרטים ביקורתיים ואנטי־מלחמתיים (כמו "לכודים תחת אש"), בשני המקרים הגיבורים מגלים שאולי טוב למות בעד ארצנו, אבל זה לגמרי חסר חשיבות או ערך צבאי.

לכן סרטו של ריצ'י מפתיע לטובה. הוא מתחיל כמו עוד סרט פעולה מלחמתי, בהשראת אירועים שקרו באמת, אבל הוא הולך ומתגבש לטובת דרמה אנושית בין שני אנשים ולא בין שני צבאות. דאר סלים, השחקן הדני שמגלם את המתורגמן האפגני, גונב לג'ילנהול את ההצגה (ושמישהו כבר יתניע קמפיין אוסקר עבורו, כי הוא עושה את הסרט). המפגש בין הגיבור המוסלמי והגיבור האמריקאי, יוצר מצג ענווה של שתי אומות שלא יכולות לשרוד זו בלעדי זו, ומציג את ריצ'י כבמאי בקליבר של קלינט איסטווד, עם רגעי קולנוע עצומים באפקטיביות הבומבסטית שלהם, לצד רגעים של הרהור שקט. חשבון נפש, בתוך מסגרת קולנועית שיש בה סממנים של קולנוע קלאסי. אף על פי שראינו כבר שפע סרטי מלחמה עם רגעים דומים, הסרט הזה מפתיע בעוצמה המצטברת שלו, והסוף שלו פנטסטי.