הקשר בין הממשלה הרעה הזאת לבין שערי הגיהינום שנפתחו מעזה

ישראל הופתעה שוב. בדיוק כמו לפני חמישים שנה, ב־6 באוקטובר, בשבת, ביום כיפור. והיום זה קרה שוב. ב־7 באוקטובר, בשבת, בשמחת תורה. והפעם ההפתעה גדולה יותר וחמורה בהרבה. לא מעוזי התעלה ספגו את מכת הפתיחה אלא יישובי הדרום. לא הצבא אלא האזרחים. כתב ערוץ 12 תמיר סטיינמן מעביר בשידור חי את תחנוניהם של תושבי קיבוץ בארי לצבא לבוא ולסייע. קשה להתעלם מהדמיון לסיפור מוצב "המזח" שהונצח ביצירת המופת הקולנועית והטלוויזיונית של כאן 11. כאז, כן היום, ממתינים לישועתו של צה"ל הכל יכול. כאז, כן היום, צה"ל לא יכול.

1. הברק הכה פעמיים

שורות אלה נכתבו היום אחה"צ, כשגודל הזוועה טרם נחשף במלואו. לא מספר ההרוגים, לא מספר בני הערובה שנשבו. אין עוד די פרטים כדי להבין את גודל המחדל. אבל, יש די פרטים כדי לקבוע שישראל משחזרת בדיוק רב את ממדי המחדל כולל הרטוריקה של אז: "היערכות לקרבות בלימה נגד המחבלים", "החל גיוס מילואים". וכמובן, הקונספציה ששוב שקרסה. מסתבר שהברק יודע להכות פעמיים. הדמיון הזה מצמרר. אז היינו בטוחים שלמצרים אין לא כוונה, ובעיקר לא יכולת, לצלוח את התעלה ולפתוח במלחמה כוללת. וכיום, הקונספציה ששלטה וקרסה היתה שחמאס מרופד בדולרים, מגדיל ל־20 אלף את מכסת העובדים שרשאים להיכנס לישראל, ואין לו כל תמריץ לשבור את הכלים.

ובכן, הקונספציה הזו התנפצה בכישלון מודיעיני שעוד ייחקר, כשהתוצאות הן שאת מכת הפתיחה הקטלנית סופגים יישובי העוטף ולא המעוזים. מסתבר שגם הפעם נרשמת הסכמה אחת בין הצדדים. גם ישראל וגם חמאס לא צפו את עוצמת מכת הפתיחה. חמאס לא צפה את גודל ההצלחה. ישראל לא צפתה את גודל הכישלון.

איתמר בן גביר ויריב לוין | צילום: אלכס קולומויסקי

2. במשמרת של נתניהו

וזה קרה במשמרת של בנימין נתניהו ושותפיו הכהניסטים. של מר ביטחון ושל משיחי העליונות היהודית. זה קרה בתקופת כהונתה של הממשלה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל. המסורת הישראלית המקובלת אוסרת על "פוליטיקה" כשהתותחים יורים. המסורת מצווה להניח בצד את המחלוקות הפנימיות כדי להתאחד מול האויב החיצוני. אבל הפעם אין ברירה וחייבים להישיר מבט אל הקשר הבלתי נמנע הזה בין הממשלה לבין שערי הגיהינום שנפתחו עלינו. קשר שמתחבר לשני ממדים עיקריים: ההקצנה הדתית של הכהניסטים ששולטים בממשלה והפיחות הנורא בהרתעה הישראלית כתוצאה מקריעת הצבא והלכידות החברתית בידי הממשלה.

ראשית, העימות הדתי. לפחות לפי דברי מוחמד דף, ההקצנה בהר הבית היא סיבה מרכזית לפתיחת המלחמה נגד ישראל. האובססיה של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להר הבית, הסוכה שהקים חבר הכנסת צבי סוכות בפאתי חווארה, הזיהוי המוחלט שבין אלימות המתנחלים ופורעי הגבעות לשרי הממשלה, והגיבוי שהם מקבלים מהצבא. עזה נשלטת בידי קיצונים דתיים שנדחפים לקצה בידי הקיצונים הדתיים שלנו. מה שמתרחש הוא נגזרת מתחייבת של הדיאלוג הזה. וזהו אחד המחירים, לא היחיד, שאנחנו משלמים על ממשלה שמזוהה ושבויה בידי קיצוני היהדות והעוצמה היהודית.

קשה שלא לקשר בין ההעזה החריגה של חמאס לבין הדימוי שמתגבר בתודעתו על חולשתו של צה"ל ועל פרימת לכידותה של החברה הישראלית. ושוב מתברר הפער הבלתי נסבל שבין קשקשת הביטחון והיד החזקה של ליצנים ואימפוטנטים לבין המציאות והיכולת האמיתית שלהם לספק מינימום של ביטחון. כישלון נורא שעד כה התבטא מול רוצחי ארגוני הפשיעה, והיום התרחב לכישלון הבלתי נתפס בדרום.

שעות עברו מתחילת האירוע עד שנשמעה המילה הראשונה של ראש הממשלה או מישהו משריו שלא מחמיצים פוטו־אופ. נתניהו ברגעים האלה משווע לחברתם של בני גנץ וגדי איזנקוט, אבל יש לו לצדו את סמוטריץ' ובן גביר. למרבה הצער, זה גם מה שיש לנו, האזרחים, לצדנו.

3. המחיר של חרפת המפלה

הבכיר הראשון שעלה לשידור היה המפכ"ל קובי שבתאי. הוא ולא השר שלו, שהתעקש להגדיל את התואר שלו לשר לביטחון לאומי, אבל כרגע לא ניתן לאתר אותו. איפה הביטחון הלאומי שנרמס והועלם לגמרי בעשרת החודשים האחרונים? מי יספק ביטחון לאומי עכשיו לאזרחים? ביטחון ממש, של חיים ומוות, לא מילים ריקות. נתניהו, באיחור ניכר, עלה לשידור כשהוא נראה עייף מרוט, מובס. וגם נבגד. הוא הרי טיפח, שימר ומימן באמצעות הקטארים את שלטון החמאס כדי להחליש את אבו־מאזן והרשות הפלסטינית. הוא העדיף את המפלצת המתעצמת הזו בהנחה שיוכל לנהל מולה מאזן אימה של סבבים נסבלים ובלבד שירחיק מעצמו מהלך מדיני מול המתונים. ועכשיו, גם הקונספציה הזו קרסה וחבטה בו, ובכולנו.

הזעקה שמשהו יוצא דופן מתרחש בקעה מהשידורים הישירים. אזרחים חשופים למחבלים, רועדים בפחד במקלטים. ואז מגיעה התגבורת בדמות שר הביטחון יואב גלנט שמבטיח בשידור חי עם הלוק הגלנטי הקשוח - "ננצח במלחמה". ושוב, אין מנוס מהקבלה למלחמה ההיא מלפני חמישים שנה: גם אז ניצחנו במלחמה שבעצם הפסדנו. יש מחיר שגובהו מחתים ומכתים את הניצחון בחרפת המפלה. ואם זה קרה אז, על אחת כמה וכמה היום.

כמה שלא ננצח את המלחמה, אנחנו כעת מלקקים את פצעי מכת הפתיחה שהיא גרועה מכל תרחישי האימה שהכרנו, שרטטנו והדחקנו. המציאות שבה חמאס מפתיע אותנו בכניסה ליישובים, טובח באזרחים וחיילים, שובה בני ערובה. זו כבר מפלה. ותחושת חוסר האונים של אזרחים שלא מקבלים את הסיוע הצבאי הנדרש, המצב שבו חמאס משתלט על יישובים בשטחה של ישראל זו כבר חרפת המפלה.

מי שרוצה, רשאי להתנחם בהבטחות ובהכרזות לנצח את המלחמה. עוד הבטחה של ממשלה שעשתה הכל כדי לפרק את החברה הישראלית.

4. ההזנחה, המחאה, ועדת החקירה

ועדת חקירה, אם וכאשר תקום, תאבחן ותמיין איפה כשל הצבא ואיפה כשל הדרג המדיני. עוצמת המהלומה וגודל הכאב מספקים מספיק אחריות לכולם. אין ספק שהמערך הצבאי־מבצעי שמורכב ממודיעין מקדים והיערכות לתגובה טובה יותר — כשל. וכשלה ההבנה שחמאס התגבר על נטרול המכשול התת־קרקעי והלך על בטוח: לגזור את הגדר ולעבור מעל הקרקע. אבל, האחריות מטפסת גם למעלה. לסדרי העדיפויות שקובעת הממשלה. האלוף עמוס ידלין העיר ש־26 גדודים נשלחו במהלך החג לחצוץ בין המתנחלים לפלסטינים בשטחים. להגן על הסוכה של ח"כ סוכות. המשימה הראשונה במעלה היא להגן על ממלכת הכוהנים והגוי הקדוש. כרגיל, על חשבון ההזנחה המתמשכת של הדרום.

בשיח הישראלי הנוכחי קשה לשלול את האפשרות שוועדת החקירה תיבלע בבוץ ההאשמות שיתחיל להתעופף כאן. הנשק היעיל ביותר שעבד בישראל בשנים האחרונות הוא מכונת הרעל שמגוננת על המשפחה הקיסרית ועל המשטר הדיקטטורי שהולך ומתהווה כאן.

המחאה לעת הזו תסגור את פעילותה, או לפחות תשהה אותה עד שהתותחים יפסיקו לירות, וזה לא יקרה במהרה. אבל כשהיא תחזור היא כבר תשנה את פניה. כמו שתנועת המחאה אחרי מלחמת יום הכיפור הכריעה את ממשלת המחדל, כך ראוי שגם ממשלת המחדל הנוכחית תשלם על מעשיה, ולא רק על ההפיכה המשטרית. מוטי אשכנזי ושקמה ברסלר יצטרכו ליישר קו. וחשוב להדגיש. גם אם יתברר שעיקר המחדל הוא בצבא, הממשלה לא תוכל להתנער. לא מאחריות מיניסטריאלית. ולא מאחריות ישירה לנזקים שנגרמו לצבא. ולא מיותר להזכיר איך ראש הממשלה נפנף את הרמטכ"ל הרצי לוי שביקש להיפגש עמו בבהילות לפני חקיקת החוק לביטול עילת הסבירות. לא מיותר גם להזכיר שחבורה בלתי כשירה לחלוטין הופקדה לנהל את חיינו. החל מהגזענים הכהניסטים שרק ששים ללבות כאן מלחמות דת וכלה בביביסטים שמשועבדים לשירות מלכם. כך נוצרת סביבת משילות רעילה שמפוררת את החברה הישראלית. הוויכוח על אחריותה של החבורה הזו למחדל עוד תתברר. מה שכבר ברור שלחבורה הזו אין את היכולת לשקם את ההרס שנגרם.

5. יש רק פתרון אחד

וכל זה מוביל לפתרון שמתחייב, ושוב, הדברים נכתבו לפני פגישת נתניהו ויאיר לפיד. מה שצריך לעשות ובהקדם האפשרי זה להקים ממשלת אחדות שבה ייכנסו לפיד וגנץ לממשלה, והציונות הדתית, ובמיוחד העוצמה היהודית, יושלכו ממנה לכל הרוחות.

במקביל, תיגנז ה"רפורמה" המשפטית ההגדרה המכובסת להפיכה המשטרית, ויעדיה של ממשלת האחדות עד הבחירות, יתמקדו רק בדבר אחד: חמאס. למחיר הכבד שישראל תידרש לו מעכשיו נחוצה הסכמה רחבה. מעכשיו, הסבירות, הנבצרות, ההתגברות והוועדה לבחירת שופטים כבר לא יעניינו איש. מעכשיו רק גורלי החטופים והשבויים ומחירי התמרון הקרקעי בעזה. מעכשיו זה רק שיקום אמיתי של הדרום, והשבת אמון תושביו בממשלה ובמדינה.

הממשלה הנוכחית שכוללת את סמוטריץ', בן גביר, אלמוג כהן, סטרוק, אליהו, לוין, קרעי, דיסטל, רגב ואמסלם לא כשירה ולא יכולה לטפל באתגר הזה. רק ממשלת אחדות. נכון, המשפט נגד נתניהו מתנהל. אז תסיימו אותו בהסדר טיעון שהמתווה שלו כבר כמעט והוסכם. חמאס גבה מאתנו מחיר בלתי נתפס אבל לפחות סימן לנו דרך לשיקום כולל. אם נחמיץ אותה, נדע שמדינת ישראל הופקרה לחורבן בית נוסף.