גם בלי להגיע עד אושוויץ: בספר חדש מזהירה אסתר חיות מפגיעה בדמוקרטיה

1. הערת אזהרה

היו יהודים שסירבו לראות בעליית היטלר לשלטון איום על זכויות אדם

העולם מציין השנה, לדיראון עולם, 90 שנה למינוי אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ב־30 בינואר 1933. יש הרואים בתאריך זה את תחילתה של שואת היהודים, אבל הקורבן הראשון של היטלר לא היה אדם אלא מסמך: חוקת ויימר המפוארת שבמרכזה הגנה מלאה על כבוד האדם, זכויותיו וחירויותיו. החוקה נדרסה כחודש לאחר עליית היטלר לשלטון, כשהנשיא פאול פון הינדנבורג חתם על "צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה", שביטל באופן זמני זכויות אזרחיות רבות שהיטלר זיהה כמסוכנות ומנוגדות ל"רצון העם".

לאחרונה, וכמובן בלי קשר, הושק הספר "זיכרון ומשפט – שופטי בית המשפט העליון כותבים על השואה" (עורכים: איתמר לוין, אליקים רובינשטיין, רוני שטאובר, בהוצאה משותפת של יד ושם, מרכז זלמן שז"ר והנהלת בתי המשפט). 15 שופטים, בעבר ובהווה, חלקם ניצולי שואה וחלקם דור שני לניצולים, תרמו לספר תובנות מרתקות.

"המציאות אשר בה אנו חיים היום בישראל ובמדינות דמוקרטיות נוספות שחרתו על דגלן ערכים של דמוקרטיה מהותית והגנה על זכויות אדם רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהמציאות ששררה במלחמת העולם השנייה ובתקופת השלטון הנאצי בגרמניה", כותבת הנשיאה אסתר חיות, בת לניצולי שואה, "אבל ככל שיש הנוטים להאמין שהמוסדות המגנים על הדמוקרטיה יעמדו לנצח וישרדו כל מתקפה, לא למותר להביא דברים שפורסמו בחודש פברואר 1933 במאמר המערכת של עיתון יהודי מוביל בגרמניה: 'איננו שותפים לדעה שעכשיו, באשר מר היטלר ושותפיו סוף סוף השיגו את הכוח שהתאוו לו זמן רב כל כך, הם יישמו את ההצעות שהופצו'".

הספר "זיכרון ומשפט – שופטי בית המשפט העליון כותבים על השואה". הושק לאחרונה

2. בסיס להשוואה

מותר להצביע על הסכנות בחקיקה שמוחקת רשויות שלטון

דריסת החוקה הייתה רק ההתחלה של ההפיכה שביצע היטלר. לאחר נטרול ההגנה החוקתית על זכויות האדם באמצעות צו נשיא הרייך, לאחר הקמת בתי דין פוליטיים, לאחר השתלטות הקנצלר על הרשות המחוקקת באמצעות "חוק ההסמכה", החל מבול של חקיקה. גרמניה הנאצית הייתה ללא ספק מדינת חוק. פרופ' שאול פרידלנדר בספרו "גרמניה הנאצית והיהודים" מתאר את הבירוקרטיה היובשנית שהולידה את החוקים האלה. טיוטות הוחלפו בין משפטנים, ויכוחי נוסח התקיימו בין משפטני המפלגה למשפטני משרד המשפטים. לגרמנים היה חשוב שהכל יתנהל לפי הספר, ספר החוקים. והנה חלק מהיבול: החוק להסדרת מעמד היהודים, החוק למכירת עסקי היהודים, החוק להשבת הפקידות המקצועית על כנה, החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני (שאסר נישואים ויחסים מחוץ לנישואים בין יהודים ובין אזרחים בעלי דם גרמני), חוק האזרחות שהבדיל בין אזרחי הרייך, בעלי הדם הגרמני, בעלי הזכויות המלאות לבין ה"נתינים". החוקים האלה הניחו את התשתית לשלבים הבאים: ליל הבדולח, ועידת ואנזה, כבשני אושוויץ.

"ההיסטוריה אינה חוזרת, היא מאפשרת לנו לראות דפוסים ולשפוט", כתב ההיסטוריון האמריקאי פרופ' טימותי סניידר בספרו "על הרודנות – עשרים לקחים מהמאה העשרים", והוסיף: "אנחנו איננו יותר חכמים ויותר מחוסנים מן האירופים שחזו בדמוקרטיה הנכנעת לפשיזם, לנאציזם או לקומוניזם. היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד מן הניסיון שלהם". בישראל מקובל להוקיע כל ניסיון "לראות דפוסים ולשפוט" או "ללמוד מהניסיון שלהם" כשמדובר על לקחים מגרמניה. הרגישות מובנת. לא כל פגיעה בדמוקרטיה מובילה לכבשני אושוויץ. אבל מותר בהחלט להצביע על הסכנות בחקיקה שמוחקת את הרשויות האחרות ומותירה את הממשלה כרשות האפקטיבית היחידה.

3. פסוקי השטן

המשפט הישראלי מתמודד עם השואה, בין היתר בתיק קסטנר

השואה נוכחת מאוד במשפט הישראלי. ב־1954 התקיים משפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד, שבו תבעה מדינת ישראל את גרינוולד על פמפלט שבו הוקיע את ישראל קסטנר, ממנהיגי מפא"י, כמשתף פעולה עם הנאצים בהונגריה. פרקליטו של הנתבע, עו"ד שמואל תמיר, הצליח להפוך את המשפט לכתב אישום נגד קסטנר. הצלחתו התגלמה במשפט המפורסם של השופט בנימין הלוי על קסטנר ש"מכר את נשמתו לשטן". קסטנר נרצח לפני שזכה לשמוע את פסק הדין המזכה של בית המשפט העליון. את כבודו ניתן היה להחזיר, אך לא את חייו.

שבע שנים אחר כך נפתח בירושלים משפטו של אותו "השטן", אדולף אייכמן, שלפי השופט הלוי, קסטנר מכר לו את נשמתו. אייכמן ושואת היהודים נעדרו ממשפטיהם של פושעי המלחמה הנאצים בנירנברג מפני שסמכות בית הדין בנירנברג הוגבלה לפשעים נגד השלום ופשעי מלחמה. לעומת זאת, החוק הישראלי איפשר העמדה לדין בישראל על "פשע כלפי העם היהודי". בן־גוריון ביקש באמצעות המשפט לפרוש את מלוא רוחב היריעה של שואת יהודי אירופה. התביעה, בראשות גדעון האוזנר, הציגה ראיות שלא היו שנויות במחלוקת. ברור שהמשפט נועד לצרכים היסטוריים וחינוכיים, לצורכי חוץ ולצורכי פנים. לרגע לא היה ספק שהנאשם יורשע בסופו של יום. ואכן, אייכמן הורשע ונתלה. זו הייתה הפעם השנייה והאחרונה שבה הופעל עונש מוות בישראל.

4. קוזאק נגזל

השופט הזכיר לבן גביר את חלקו בהפגנה שבה הוצג רבין במדי נאצים

מלבד משפטיהם של פושעים ומשתפי פעולה, מופיעה השואה במשפט הישראלי בתביעות דיבה רבות, וגם במשפטים על הזכות להיבחר לכנסת. נזכיר כאן שניים - של התלמיד ושל רבו. כשהרב מאיר כהנא ביקש להיבחר לכנסת, פסל אותו ב־1981 יו"ר ועדת הבחירות, שופט בית המשפט העליון בדימוס, ד"ר משה עציוני, שהשווה את מצעו לחוקי הגזע של נירנברג – בהבדל היחיד: בכל מקום ששם נכתב "ארי" כתב כהנא "יהודי", ובמקום ששם היה כתוב "יהודי" נכתב עתה "ערבי". הדמיון בין הנאציזם לכהניזם התבטא גם באובססיה המשותפת ממנה סבלו מנהיגי שתי התנועות, בכל הנוגע ליחסי מין בין בני עמם לבין מי שתפסו כזרים. האובססיה הזו באה לידי ביטוי בספרים שכתבו – "מיין קאמפף" ו"לשכים בעיניכם".

בבג"צים שהוגשו בענייני כהנא לא הזכירו שופטי בית המשפט העליון במפורש את המונח "נאציזם" בהתייחסותם לכהניזם. אבל אין ספק שבמילים שהשתמשו לתאר את סלידתם מהאיש והמצע באמצעות הדמיון ל"מקולקלות שבאומות העולם", או ה"גרועות שבדוגמאות בהן התנסה העם היהודי" - התכוונו השופטים ל"נאצים" ולמעשיהם.

תלמידו של כהנא, איתמר בן גביר, הגיש בתחילת שנות ה־2000 תביעת דיבה נגד אמנון דנקנר שכינה אותו "נאצי" בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה". הסיפור הזה התגלגל מבית משפט השלום עד לעליון שברוב של שניים נגד אחד פסק לטובת בן גביר, אבל העמיד את הפיצוי לשמו הטוב על שקל אחד בלבד. בעיקר בגלל עמדת שופט המיעוט אליעזר ריבלין שכתב: "מה לו למערער (בן גביר) כי ילין על שימוש במונח 'נאצי' נגדו, לאחר שהוא, למצער, אינו מסתייג משימוש במוטיבים 'נאציים' נגד אחר במסגרת הפגנה שהוא נטל בה חלק ואף השמיע דברים קשים". הכוונה היא לאותה הפגנה מפורסמת בירושלים שבה הוצגה תמונת ראש הממשלה יצחק רבין במדים נאציים.

5. אחרי החגיגות

ממכתבו של הלמוט קלמפרר: "יבוא יום ותחזרו ליישוב הדעת"

שופט בית המשפט העליון בדימוס יורם דנציגר, בספר "זיכרון ומשפט", מצטט ממכתבו של ד"ר הלמוט קלמפרר, עורך דין יהודי שרישיונו נשלל, למשרד המשפטים במדינת סקסוניה: "היום נראה לי שהכבוד הוא לא להיות עורך דין גרמני... היעדר התלות האובייקטיבית של המשפט, כיבוד האזרחים שחושבים אחרת מכל השאר, כיבוד החיים, החירות והרכוש – אינם קיימים עוד בגרמניה... יום יבוא והעם הגרמני יבין שוב – זוהי דרך שגויה. יום יבוא ומהחגיגות הפראיות תחזרו ליישוב הדעת ולאובייקטיביות, מהתקרנפות לשוויון זכויות לכולם".