מערכת הבריאות בישראל - הכי יעילה ב-OECD; ההוצאה לנפש נמוכה ב-31% מהממוצע

מערכת הבריאות הישראלית ממשיכה להצטיין בקרב המדינות המפותחות בעולם: לפי דו"ח הבריאות השנתי של ה-OECD, מערכת הבריאות הישראלית השיגה את המקום הראשון במדד "היעילות". קרי, גם בדו"ח 2023 היא משיגה את תוחלת החיים הגבוהה ביותר ("תפוקה") עם ההוצאה לבריאות הנמוכה ביותר ("תשומות"). כלומר, כל יחידת מטבע (שקל) שנכנסת למערכת מניבה את "התפוקה" הגבוהה ביותר (יותר יחידות "חיים").

יתרה מזו: היא גם יודעת לספק את את שיעור התמותה הנמנעת (AVOIDABLE MORTALITY) הנמוכה במערב עם מינימום תקציב. אינדיקטורים לתמותה נמנעת מהווים "נקודת מוצא" טובה להערכת היעילות של מערכות בריאות הציבור ושירותי הבריאות בהפחתת מקרי מוות ממחלות ופציעות שונות. מדד תמותה נמנעת כולל הן מקרי מוות הניתנים למניעה (באמצעות התערבויות ראשוניות של מערכות בריאות הציבור לפני הופעת המחלה), והן מקרי מוות שניתן לטפל בהם באמצעות התערבויות רפואיות בזמן אמת וביעילות (אחרי הופעת המחלה). ישראל ניצבת במקום הטוב ביותר בקטגוריה הראשונה: רק 83 מקרי מוות שהיה ניתן למנוע (בקרב 100 אלף איש מתוקנן גיל) לעומת ממוצע של 158 מקרי מוות בממוצע ב-OECD. עם זאת, בכל הקשור לקטגוריה השניה, ישראל ניצבת רק במקום ה-18 (עדיין מתחת לממוצע).

המערכת הישראלית גם מקבלת ציונים טובים מאד בכל הקשור לאיכות הטיפול. לדוגמא, לגבי טיפול אקוטי – הנמדד בתמותה של 30 יום לאחר שבץ מוחי - הייתה 5.4% (לעומת ממוצע ב-OCED של 7.8%) והתמותה אחרי התקף לב היתה של 5.2% (לעומת ממוצע ב-OECD של 6.8%). לגבי טיפול ראשוני מספר האשפוזים שניתן היה להימנע מהם עמד על 440 לכל 100,000 תושבים, בדומה לממוצע ה-OECD (463). גם בטיפול מונע ישראל הצטיינה: שיעור של 72% מהנשים נבדקו לגילוי סרטן השד – הרחק מהממוצע במערב שעמד על 55% בלבד.

בכל הקשור ל"גישה לבריאות" הצטיינות מתחילה להיעלם והמדדים מראים על דמיון עם הממוצעים בכלל מדינות המערב: כלל האוכלוסייה מכוסה בכל הקשור למערך הליבה של שירותים הרפואיים כאשר 69% מהאנשים היו מרוצים מהזמינות של שירותי בריאות איכותיים (ממוצע 67% ב- OECD); שיעור כיסוי החובה עמד על 68% מההוצאות בריאות, נמוך מהממוצע ב-OECD שעמד על 76% ומטבע הדברים שיעור ההוצאה הפרטית עמד על 20% מההוצאות הבריאותיות (לעומת 18% בממוצע ב-OECD).

כמדי שנה, ישראל מפגרת אחרי המערב בכל הקשור למשאבים במערכת: ישראל מוציאה 3,444 דולר לנפש (PPP) על בריאות, כ-31% פחות מהממוצע ב-OECD שעמד על 4,986 דולר (PPP). כתוצאה מכך, ישראל מוציאה רק כ-7.4% מהתמ"ג לעומת 9.2% בממוצע במערב –פער של 1.8 נקודות אחוז (ההוצאה היא פרטית וממשלתית יחד). בדיקה על פני זמן מעלה כי הפער בהוצאה גדל משמעותית אחרי הקורונה (היה רק 1.3 נקודות אחוז בדוח הקודם שיצא ב-2021). אם ישראל היתה רוצה להשוות עצמה לעולם המפותח היא היתה צריכה להוציא 36 מיליארד שקל יותר בבריאות. אגב, הדו"ח מעלה כי רמת המחירים של השירותים הבריאותיים בישראל היא מבין היקרות במערב (מקום שלישי) אחרי שוויץ ואיסלנד בפער עתק של 44% יותר מהממוצע בעולם המפותח. כלומר יוקר המחייה הגבוה בישראל גם בא לידי ביטוי בעולמות הבריאות. משמע כי לא רק שהישראלים מוציאים מעט יחסית על ריאות, אלא שבעקבות שהשירותים יקרים מאוד, הם מקבלים "כמות" קטנה יותר יחסית (ההוצאה לבריאות היא מכפלה של כמות השירותים במחיר השירותים). גם השנה שיעור ההוצאה הציבורית לבריאות (ללא ביטוחים פרטיים) – מה שהממשלה לוקחת על עצמה - היא נמוכה לעומת המערב: 68% לעומת 73%.

על פי הדו"ח, ההוצאה לבריאות לנפש "מותאמת גיל". כלומר, מה היתה ההוצאה (או היתה צריכה להיות ההוצאה) אם למדינה היה מבנה גיל "ממוצע" של מדינת OECD סטנדרטית. היות שישראל היא מדינה "צעירה" מאוד, סביר להניח כי אם מבנה הגיל שלה היה כמו של מדינת OECD ממוצעת, היא היתה צריכה להוציא הרבה יותר (מבוגרים מוציאים יותר מצעירים בדרך כלל כי הם בריאים יותר). לפי ה-OECD, היא היתה צריכה להוציא הרבה יותר: אם ההוצאה לנפש היא רק 69% מההוצאה הממוצעת לנפש, ההוצאה המותאמת לגיל לנפש היא 79% מההוצאה של ה-OECD - קרי, היא היתה מוציאה 10 נקודות אחוז יותר. חלק מההוצאה הנמוכה של ישראל לעומת ה-OECD מוסברת על ידי העובדה שיש בה יותר צעירים לעומת מדינות המערב - ולא רק בגלל סדר עדיפויות שונה. גם שאר המשאבים במערכת נמוכים לעומת ה-OECD: ישנם 3.4 רופאים לכל 1,000 תושבים לעומת ממוצע 3.7 ב- OECD); רק 5.4 אחיות לעומת ממוצע של 9.2 ב- OECD ובישראל ישנן רק 2.9 מיטות אשפוז לכל 1,000 תושבים לעומת הממוצע ב-OECD שעומד על 4.3.