נו, באמת: ההישענות של תומכי הרפורמה המשפטית על קנדה מופרכת מיסודה

כשהתחלתי את לימודיי בבית ספר למשפטים "אוסגוד הול" שבטורונטו, בשנת 1983, ממשלת קנדה בדיוק העבירה בשנה הקודמת את "חוק החוקה, 1982". החוק החדש ביסס את הזכויות החוקתיות של הממשלות הפדרליות והמחוזיות ושריין את מגילת זכויות אדם הקנדית. סעיף החוקה השנוי ביותר במחלוקת באותה תקופה הייתה ה-Notwithstanding Clause - סעיף שציינו השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן כבסיס לפסקת ההתגברות, המונע כל ביקורת שיפוטית על חקיקה מסוימת. לאחר חמש שנים, תוקפו של חוק תם - אלא אם כן הוא מחוקק מחדש.

הפרופסורים שלי למשפטים חוקתיים אמרו לנו שהסיבה שהסעיף נחקק היתה שמספר ראשי מחוזיות דאז היו מודאגים מכך שדווקא מגילת זכויות האדם תפר את מאזן הכוחות בין הממשל הפדרלי והמחוזי. הקול החזק ביותר היה זה של ממשלת המחוז קוויבק, שרצתה להגן על השפה הצרפתית ועל התרבות הצרפתית מהשפעת סעיפי השוויון של החוקה. בעוד שכמה מארגוני זכויות האדם התנגדו ל-Notwithstanding Clause , הוא התקבל, מפני שחוקה חזקה שמעגנת גם מגילת זכויות אדם וגם הגנה על מיעוטים, הייתה חשובה ביותר לאיחוד מדינה שנקרעה על ידי סכסוכים בין שתי קהילות לאומיות - קנדים צרפתים ואנגלים.

חשבתי על הדיונים האלה כששמעתי את השר לוין ואת ח"כ רוטמן מתייחסים לקנדה כדוגמה לאופן שבו לדמוקרטיות יש סעיף כזה. מה שהם לא אמרו חשוב לא פחות ממה שהם כן אמרו. לקנדה יש חוקה שמגנה על זכויות אדם וסנאט שמייצג את כל חלקי המדינה, כולל מיעוטים, ועליו לאשר או לפסול כל חקיקה. לבריטניה, לעומת זאת, אין חוקה רשמית, אבל יש בית לורדים שגם הוא צריך לאשר כל חקיקה שהתקבלה בפרלמנט. גם הסנאט וגם בית הלורדים השתמשו בסמכות שלהם כדי לרסן את כוחם של הפרלמנטים שלהם - במיוחד בכל מה שהגביל זכויות אדם. בשתי המדינות יש בלמים ואיזונים - דבר שההצעות של ממשלת ישראל החדשה מבטלות.

קל מאוד לבחור סעיפי חוק מכל מדינה, אבל המערכות המשפטיות באותן מדינות עובדות טוב מפני שהן מערכות שלמות ומאוזנות. לכן, אם אנחנו רוצים Notwithstanding Clause כמו קנדה, עלינו לאמץ חוקה דומה לזו של קנדה, עם מגילת זכויות אדם ובמקביל לקים סנאט המייצג קבוצות מיעוט שתפקידו לאשר חקיקה, כמו הסנאט הקנדי. אם אנחנו רוצים לבחור שופטים לפי השיטה הבריטית, עלינו ליצור בית עליון המורכב גם ממיעוטים ונועד לאשר או לפסול חקיקה. זאת ועוד: כדי להיות כמו אנגליה, אנחנו צריכים לאמץ גם את סטנדרט האתיקה שם: כשבוריס ג'ונסון נתפס מפר את כללי קוביד-19 שממשלתו הגדירה, הוא התפטר מתפקידו כראש הממשלה.

מערכת המשפט בישראל אכן צריכה רפורמה. שר האוצר בצלאל סמורטריץ' צודק בכך שתהליכים משפטיים לוקחים הרבה יותר מדי זמן. העניין הוא שהרפורמות שמציעה הממשלה אינן מתייחסות כלל לסוגיה זו. נכון, בג"ץ עוסק בכמות עצומה של תיקים אבל בניגוד למקומות אחרים בעולם, אין לנו בית משפט מיוחד לערעורים. כל ערעור עושה את דרכו לדיון בבג"ץ - בין אם מדובר בתיק פלילי, מסחרי או כל עניין אחר. הבעיה המרכזית היא העומס בו נתון ביתי המשפט וכן הצורך בשופטים מקצועיים שידונו בכלל ההליכים האזרחיים והפליליים המתנהלים בבית המשפט כערכאת ערעור.

היקף ההליכים החוקתיים שבו מתבצעת בפועל ביקורת על הממשלה או על הכנסת מתקרבת לזו של ערכאות חוקתיות אחרות בעולם. הכנסת אישרה כמעט 2,000 חוקים, כשבמהלך העשורים האחרונים היו רק 22 חוקים שבג"ץ פסל. הבעיה במערכת המשפט הוא לא "שימוש יתר" של בג"ץ בסמכויותיו, אלא העומס על מערכת המשפט הקיים.

אם הממשלה באמת רוצה לשפר את מערכת המשפט, את מעמדנו הגלובלי ואת אמון המשקיעים, עליה להפסיק את הדמוניזציה של בג"ץ, של נגיד בנק ישראל ושל שאר האנשים שאכפת להם כל כך מהמדינה הזו ולהציע רפורמה רלוונטית לבעיות האמתיות של מערכת המשפט - למשל, להקים בית משפט לערעורים.

ואם רוצים לשנות לטובה את חלוקת הסמכויות בין הרשויות, אסור להביא סעיפים סלקטיביים מקנדה ומבריטניה כדי לחסל את הבלמים ואת האיזונים שמונעים את עריצות הרוב, כפי שאמר מנחם בגין ז"ל. במקום זאת, ראש הממשלה ושר המשפטים צריכים לשבת עם ראשי האופוזיציה, עם נשיא בית המשפט העליון ועם היועץ המשפטי של הממשלה בבית הנשיא ולתכנן רפורמה בקונצנזוס שתפעל למען כולנו לעשורים הבאים.