הספורט הכי משעמם ומעניין בעולם

הצפייה בסוף השבוע של רבעי הגמר של המונדיאל – אולי החלק הכי טוב בטורניר, יומיים מרוכזים של ארבעה משחקים של הנבחרות הבאמת טובות – תעלה שכדורגל הוא משחק מוזר. יש שיגידו אפילו פגום להחריד.

שניים מארבעת המשחקים הוכרעו בבעיטות עונשין מ-11 מטר, אולי שיטת ההכרעה הכי פחות ספורטיבית שהיא לא הטלת מטבע. אם נסתכל על המספרים נטו של הקבוצות, אז במקרה של ארגנטינה אפשר להגיד שהקבוצה שהיתה הטובה על המגרש היא זאת שניצחה, אבל לגבי שלוש הקבוצות האחרות כנראה שהמצב הוא הפוך.

אנגליה היתה טובה מצרפת, ברזיל תקפה הרבה יותר מקרואטיה שלמעשה הבעיטה היחידה שלה לשער היתה גם השער שלה, ומרוקו? מה בכלל לה ולמעמד הזה כביכול, מול קבוצה כל כך מוכשרת כמו פורטוגל. התחושה היא שאם היינו משחקים את כל אחד מהמשחקים עשר פעמים, היינו מקבלים כל פעם תוצאה אחרת לגמרי.

אם בליגה או בפורמט נוק אאוט כמו ליגת האלופות יש שני משחקים בכל שלב, הרי שטורניר נבחרות הוא כביכול כדורגל במירעו. הוא שרירותי להחריד, תלוי בשפיץ של הנעל, בהחלטות שיפוט (אהלן הולנד! וגם האנגלים לא בדיוק היו מבסוטים ממה שקיבלו), באיך שהכוכב שלך התעורר באותו בוקר.

אפשר לדבר על החלטות אימון אלו ואחרות, על חילופים וטקטיקות, אבל בסוף, כאשר יש לקבוצה הפייבוריטית סיכוי של 60% לנצח את השנייה ומדובר בטורניר נוקאאוט צפוף כל כך, כדורגל נראה כמעט כמו הטלת מטבע מקרית. וזה לפני שמדברים על קונספט ה"פנדל" – מין מצב של שער כמעט ודאי שניתן במרבית המקרים על אירוע שהוא הכל חוץ ממצב ודאי של שער.

ויש עוד דבר שלא מדברים עליו שהופך את הכדורגל לכל כך פגום. אין דרך אחרת להגיד את זה, אבל כדורגל הוא, ובכן, משעמם. מעט מאוד קורה בו. המשחק בין ברזיל לקרואטיה, למשל, היה עד ההארכה כדור שעמום שאין כמותו. הרבה מאוד קשיחות טקטית אבל מעט מאוד הזדמנויות, שלא לדבר על זה שלא ראינו אף כדור ברשת. אפילו במשחקים הטובים ביותר בטורניר, נניח ה-6-1 של פורטוגל על שוויץ, ראינו שבעה שערים, כלומר שער פעם ב-12 דקות. לא בדיוק אירוע רודף אירוע.

למעשה, אני לא חושב שהיתה צפייה משותפת של חברים במשחק כדורגל שבה מישהו לא ניסה להציע רעיון לשנות את חוקי המשחק. לעצור את השעון כמו בכדורסל, להגדיל את השערים, לבטל את הנבדל, לשנות את חוק הפנדל, להוריד שחקנים מהמגרש, לשנות הכרעה בפנדלים – כמות ההצעות היא אינסופית. ואיכשהו, למרות כל אותם פגמים, כל אותו שעמום כביכול, כדורגל הוא עדיין הספורט הכי פופולרי בעולם.

בארה"ב, במקביל לליגת הפוטבול המאוד פופולרית, קיימת גם ליגת פוטבול באולמות. בליגה הזאת, המשחק משוחק על מגרש קטן בהרבה עם חוקים שונים המאפשרים הרבה יותר נקודות על הלוח והופכים את המשחק, כביכול, לאטרקטיבי הרבה יותר מאשר המקור האיטי יחסית. אבל איכשהו, הפופולריות של הליגה הזאת היא אפסית בהשוואה לליגת ה-NFL.

הסיבה היא אולי פשוט ההרגלים שלנו, אבל אפשר גם להגיד שהצופים עצמם לא מעוניינים בכמות אירועים כל כך גדולה. אפילו בכדורסל, שם יש אירוע כל חצי דקה, כאשר יש משחק אול סטאר עם 150 נקודות לכל קבוצות ובלי הגנות, הוא פשוט משעמם ואף אחד לא מתעניין בו באמת. אנחנו לא מעוניינים במשחק של היילייטס, אלא במשהו אחר לגמרי.

כשמסתכלים על זה לעומק, כדורגל הוא הספורט הכי פופולרי בעולם בדיוק בגלל שהוא כל כך פגום ומשעמם. הוא פשוט חיקוי מושלם לחיים שלנו. כמו החיים, כדורגל הוא אוסף של איים קטנים של אושר בים של שגרה. כמות רגעי השמחה במשחק כדורגל, אפילו כזה שבו הקבוצה שלך מביסה את יריבתך, בטלה בשישים ביחס לשאר המשחק שבו קורה יחסית מעט מאוד.

רובו של משחק הכדורגל מורכב מאכזבות – מסירה שלא מגיעה ליעד שלה, בעיטה שחולפת מעל השער – או סתם מרגעים מתים. כמו החיים. משחק כדורגל יכול להיות מרגש מאוד אבל ברוב המקרים הוא פשוט סוג של שגרה. לפעמים הוא נותן לך אושר אדיר אבל קצר מועד – בעוד שלושה ימים יש עוד משחק ובסוף יש רק מנצחת אחת. ולפעמים הוא פשוט אפס-אפס משמים כמו עוד יום עבודה במשרד. כדורגל הוא, ובכן, החיים.