"יותר קל להשיג מידע על הכור בדימונה מאשר תלוש שכר של הייטקיסט"

הוא היסטוריון עם אג'נדה ברורה, פעיל פוליטי, כותב פורה מאוד, שעושה את אותו הדבר מכיתה ד', מאז דרכה רגלו בקן הנוער העובד והלומד בהרצליה: תיקון חברתי. אדם רז הוא חוקר עצמאי, שפרסם שורת ספרי עיון על הכור הגרעיני בדימונה, על הטבח בכפר קאסם, על ביזת הרכוש הפלסטיני ועכשיו מגיע ספר הפרוזה הראשון שלו, " המנקה טטיאנה: סיפורו של סמרטוט מדבר", המספר על טטיאנה, עובדת ניקיון בשירותים ציבוריים במרכז המסחרי "נווה צדק", שאין בו שום צדק.

אבל עוד לפני הדיון בספר יש לדון באופן הוצאתו לאור. רז החליט להעלות את הספר - 372 עמודים רהוטים, מרתקים, עצובים ומצחיקים - באינטרנט (באתר (tatianathecleaner.com), ולאתגר את קוראיו עם ההנחיה הבאה: קוראים המשתייכים לעשירונים 6-1 יכולים להוריד עותק של הספר חינם, ואילו קוראים מעשירונים 10-7 מתבקשים לשלם עבור עותק דיגיטלי 49 שקל.

ומה קרה?

"עד עכשיו בשלושה שבועות קראו את הספר 2,300 איש, זה מספר גדול, בחנות ספרים הייתי מוכר אולי 50 עותקים. עכשיו אנחנו עומדים על הכנסה של כמעט 3,000 שקל, זה אומר ש־60 איש קנו את הספר, אבל 2,000 ומשהו רק הורידו בחינם. זה ניסוי ספרותי וגם משחק, כי המוטיבציה שיש לי מאחורי כתיבת 'טטיאנה' היא אותה מוטיבציה שיש לי מאחורי כתיבת ספרי המחקר או המאמרים לעיתון: מבט על החברה".

רז אומר שמכיוון שלא היה כפוף לחוקי האקדמיה, יכול היה לשחק עם סוגות ספרותיות שהוא אוהב: "ספרי הבלשים האמריקאיים והאירופיים, ספרות סוציאליסטית של פעם כמו ג'ק לונדון או אפטון סינקלייר. דברים שגדלתי עליהם. גם כשאני כותב היסטוריה, אני כמו בלש שמנסה לפענח מה קרה".

איך אתה מסביר את הבאזז סביב הספר?

"יצירה טובה מעמידה לך שאלות, חידה מסוימת, זורעת בך ספקות, וכאן אני חושב שבלי קשר לאיכות הספר, עוד לפני שקראת עמוד, אתה כבר נדרש להתעמת עם עצמך - אם אתה מוכן לשלם 50 שקל או לא. סביר להניח שרוב הקוראים הפוטנציאליים של הספר מרוויחים מעל 18 אלף שקל בחודש, הרי רק שליש מהעובדים במשק מרוויחים שכר מינימום. ואנשים שקוראים את הספר אמורים להיות מוסריים, אבל היה לי ברור שמעט מאוד ישלמו. מכיוון שבכל זאת יש קהל ששמע עליי, שקרא מאמרים שלי ב'הארץ' ומכיר את המחקרים שלי, אז הם אמרו ‘בואו נראה מה הוא אומר בפרוזה’".

לא חשבת להדפיס את הספר ולהוציא לאור בכרמל כמו את ספריך הקודמים?

"אולי זה עוד ייצא בדפוס, אבל קשה היום לגרום לאדם ללכת אחרי יום עבודה לסטימצקי, לשים 80 שקל על השולחן, לקחת את הספר הביתה, ועוד להעדיף לקרוא אותו מאשר לראות נטפליקס. אז אמרתי לעזאזל, שיהיה אותו לכולם. זו פעם ראשונה שאני מרוויח על ספר שלי. אסף שור הוא העורך שלי, אני אומר לו שהוא הסופר העברי הכי מוערך, והוא אומר לי שאני הסופר העברי שמרוויח הכי הרבה".

"יש להודות שטטיאנה ידעה מראש שהמצב אינו לטובתה", כך נפתח הספר. "טטיאנה ידעה את הדבר כמו שיודעות אותו כל בנות מינה - 5,300 עד 6,500 שקל הכנסה ברוטו בחודש".

רז לוקח עד הסוף את הרעיון הקפיטליסטי שלכל אדם יש ערך נקוב, והספר אכן מלא בחישובים ומספריים, כמו למשל כמה זמן לוקח לטטיאנה להגיע לעבודה בכל בוקר בשני אוטובוסים, כמה היא מרוויחה על קרצוף של שירותים מזוהמים (על דקת קרצוף היא מקבלת 0.485333 אגורות).

חלקו הראשון של הספר מתאר את המצב, שאינו לטובתה, את חומרי הניקיון הזולים והרעילים שבהם היא משתמשת, ואז את ה"תקרית". שני הייטקיסטים נכנסים לשירותי הגברים, אחד מחזיק כוס אייסקפה שנשפכת על הרצפה, השני עושה את צרכיו בשירותים ומדבר עם חברו שנשאר ליד משתנת הגברים, שניהם מטנפים אחריהם ויוצאים בלי להניד עפעף ובלי להבחין בטטיאנה. וכדי להוסיף חטא על פשע, תלוש משכורתו של אחד מהם נושר על הרצפה, וטטיאנה קוראת בו בתדהמה. היא לא עומדת בזה ומתעלפת.

בעלפונה, ניגשים אליה שני בלשים ספרותיים ידועים, מייק האמר (גיבורו של מיקי ספיליין) וסם ספייד (שברא דשיל האמט), והם יוצאים אתה למסע נקם ותיקון עוולות. בהמשך עוזרות להם דמויות ספרותיות נוספות כמו גברת מארפל והרקול פוארו של אגתה כריסטי. טטיאנה מוכרחה לברר את השאלה הגדולה של קיומה: למה אף אחד לא סופר אותה.

"כשכתבתי את זה ביקשתי מכמה חברים בהייטק לשלוח לי תלוש שכר שלהם: זו היתה משימה בלתי אפשרית", מספר רז. "כתבתי ספרים על הכור בדימונה, יותר קל להשיג מידע על הכור בדימונה מאשר תלוש שכר של איש הייטק. אני עובד במכון מחקר, עמותה לזכויות אדם, תמיד ידעתי שאני מרוויח מעט מדי, אני מרוויח 13 אלף שקל בחודש, מגיע לי 30 אלף. אבל בחרתי לעבוד בארגון שמאל ואלה המחירים. מצחיק אותי שאני מדבר עם חברים ותלוש המשכורת שלהם באמת מבטא את הערך הפנימי שלהם".

רז (40) גדל בהרצליה בבית סוציאליסטי, שירת בגרעיון נח"ל, למד לתואר ראשון ושני בהיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה, ועכשיו כותב דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. הוא נשוי לעדי אנגרט, אב לשניים, מתגורר בכפר סבא ועובד במכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

את "טטיאנה" כתב בהינף מקלדת, ואחריו כתב מיד עוד שני ספרים שביחד יהיו טרילוגיה, "טטיאנה" עוסק בביקורת החברה הקפיטליסטית, הכרך הבא "אינתיקאם" (נקמה בערבית) עוסק בביקורת הלאומיות, הכרך השלישי "מיליציית הדממה" עוסק במרחב הציבורי. כולם משיקים לעולמות הפאלפ והספרות הבלשית.

הסיפור שמאחורי טטיאנה אמיתי. רז לא אוהב שירותים ציבוריים. הוא מעדיף להתאפק. נראה לו לא מוסרי שמישהו אחר ינקה אחריו. גם אין להם מנקה בבית, הם מנקים לבד. "באותו יום לא יכולתי להתפאק, נכנסתי לשירותים, הם היו מאוד נקיים. את רואה תמיד את המנקות האתיופיות, ההודיות, הפלסטיניות, עומדות ביציאה עם העגלה, אף אחד לא מסתכל להן בעיניים. והיו שם שני חבר'ה שהיה לי די ברור שהם הייטקיסטים, אחד מהם הפיל את האייסקפה על הרצפה, הם דיברו זה עם זה בצורה קולנית וגסה, כשאחד מהם היה בתוך השירותים ולכלכו נורא, היא לא אמרה להם כלום. אני נורא כעסתי, בא לי להכאיב להם. בעולם האמיתי אני לא יכול לעשות את זה ואלימות לא תפתור כלום - אבל בספרות אני יכול להכאיב להם".

רז בחר במשתנה כמקום התרחשות כי בעיניו זה המקום שמנציח יותר מכל את מלחמת המעמדות. הוא עשה תחקיר לספר, לפעמים גם על גופו שלו. דיבר עם מנקות שסיפרו לו שהן מביאות כפפות מיוחדות מהבית כי החומרים רעילים. שאל חברים בהייטק שמקבלים סיבוס או תן ביס לקנות ארוחת צהריים אם גם המנקות מקבלות צהריים. ואפילו הלך בעצמו לאסוף בקבוקים מפחים. כדי להרגיש איך זה באמת.

"זה אחד הדברים המביכים ביותר שעשיתי", הוא מספר. "הסתובבתי בכפר סבא עירי, אנשים מכירים אותי, חיטטתי בפחים, זה לא נוח להסתובב עם השקיות, חם לך, אתה שואל את עצמך אם להעלות את זה הביתה. בסופו של דבר זה גרושים, זה להרוויח כמה שקלים. ואנשים עושים את זה. איך אפשר לחיות בחברה שבה אנשים אוספים בקבוקים בשביל עוד 10 שקלים? העוני הוא דבר אלים ביותר. וחלקים רבים בשמאל הישראלי מסכימים לו ותומכים בו - יש עוד כמה דברים להילחם עליהם חוץ משיטת הסניוריטי ועילת הסבירות".

וכאן פותח רז חשבון גם עם המפגינים במחאה העכשווית. "מי מנקה אחרי ההפגנות בקפלן? זה מטריף אותי. ההייטקיסטים זו קבוצה שבמשך שנים נמנעה מנקיטת עמדות ברורות בסוגיות של כיבוש וסוציאליזם, והנה עכשיו הם התעוררו. אני אמור להתרגש מכך שהם תרמו כסף לחולצות ודגלים? הכסף שלהם נעשה באמצעות החברה שהכשירה אותם לכך. לאנשי הפיננסים לפחות אין יומרות, להייטק יש יומרות: 'אנחנו חברתיים, מוסריים, תורמים, הקטר של המשק, נתנו לעובדים יום חופש להשתתף בהפגנה'. פאק יו. אנחנו מפגינים עשרות שנים נגד הכיבוש. אתם מצרפים אותנו למחאה שלכם? אתם הצטרפתם אלינו! אני בן 40, אחי הצעיר ממני עובד בהייטק ומרוויח פי כמה ממני. אני ואשתי, שהיא עובדת סוציאלית, אנחנו על הנייר משכילים, אשכנזים, העולם לטובתנו - אבל הפערים שנוצרו בין ההייטק לכל השאר הם מאוד גדולים. גם האגדה הזאת על הסטארט־אפ ניישן משתנה, היום חלק גדול מההייטק לא עובד בייצור ופיתוח אלא בשירותים, בדברים שקשורים בנשק, ביטחון, סייבר, מוצרים שנועדו לדכא עמים, לעקוב אחר עיתונאים ולמכר משתמשים. נוצרה כאן מדינה בתוך מדינה, ואנשים שמרוויחים 60 או 80 אלף שקל בחודש בדרך כלל הסנטימנט שלהם הוא נגד מדינת הרווחה, נגד לסייע לטטיאנה. כמו שהכיבוש השחית אותנו, מקהה את הרגש והתודעה שלנו, גם החיים בחברה עם פערים גורמת לנו להיגעל מעוני - עוני נחשב למסריח ודוחה”.

למעשה יש קשר ישיר בין הכור הגרעיני, טבח כפר קאסם, ביזת הרכוש הפלסטיני לבין טטיאנה. "בכל הספרים שלי אני עוסק בביקורת הכוח", אומר רז. "במי שמפעיל את הכוח ובקורבנות של הכוח. טטיאנה בזירה הכלכלית היא הייצוג של האדם נטול הכוח. האדם העני הוא לא רק האדם הרעב, המפחד, החושש, אלא האדם חסר הכוח. לכן כל פרויקט הכתיבה שלי, אם זה מחקר, או מחזה או ספר פרוזה - הוא ביקורת הכוח והצגת הקורבנות שלו. אמרו לי תשאיר סימני שאלה לקורא אבל אין לי עניין להשאיר סימני שאלה וספקות. לא מעניינת אותי הילדות של ההייטקיסט שחרבן בשירותים. אני אדם 13 אלף, זאת טטיאנה 5,300, ההוא הייטקיסט 50 אלף, אני עושה רדוקציה - אדם הוא תלוש השכר שלו".

למה אנשים מתביישים לומר כמה הם מרוויחים?

"כי הם חושבים שזה מייצג את הערך האמיתי שלהם".

הם באמת חושבים שהם שווים יותר מטטיאנה שבמשך 150 דקות עורכת סיור בין פחי הזבל, שבמהלכו היא צועדת בממוצע כ־6.5 ק"מ, פוקדת 67 פחים, 8 מתקני מיחזור, 2 מכולות זבל, אוספת 133 פחיות ובקבוקים, ומקבלת עבורם 22.20 שקל.