אחרי שנתיים: זמן לאמץ כלים חדשים לניהול משבר הקורונה

בטורים קודמים הדגשתי, מעת לעת, את הצורך בדוורור ותקשור נכון של המדיניות והצעדים שנוקטים מקבלי ההחלטות והרשויות כלפי הציבור; זאת, על מנת להשיא את דרכי ואמצעי ההתמודדות עם נגיף הקורונה וזניו השונים.

לאחרונה אנו עדים לבלבול מה בהקשר זה.

כך, לפי דיווחים בתקשורת, משרד הביטחון מעריך כי כשגל התחלואה הנוכחי יגיע לשיאו, יהיו כ-30% מהעובדים החיוניים במשק הישראלי בבידוד. עצם הרעיון שרופאים מאומתים ימשיכו לעבוד מעיד על חומרת המצב. 

בתוך כך, נזרקים לחלל האוויר מספרים אימתניים על מספר המאומתים, המאושפזים והחולים קשה. פרוייקטור הקורונה זרקא, לדוגמא, שרטט תרחיש "סביר" לפיו יגיע מספר החולים קשה ל-2,500. 

אני ממליץ לכל אחד לראות את המערכון ששודר בפרק האחרון של התוכנית זהו – זה, הממחיש היטב את התחושות הקשות הנגרמות, עקב כך, לציבור. 

בית קפה בירושלים בקורונה | צילום: שלו שלום

מתקבל רושם כי המשק מתכנס ל"סוג של סגר" גם אם לא הוכרז על כך רשמית. נראה כי זו הסיבה שנשקל לקצר את תקופת הבידוד מ-10 ימים ל-7 ימים ומשרד האוצר, האמון על הפעילות הכלכלית והשלכותיה, אף היה מעוניין שתקוצר ל-5 ימים.

מצד שני, הופיע השבוע נגיד בנק ישראל בפני וועדת הכספים של הכנסת עם מצגת מרתקת והעריך, לפי הדיווחים, כי גל האומיקרון לא יסב פגיעה חריפה למשק הישראלי. לדבריו, בידוד נרחב לתקופה בת 20 יום יגרום למשק נזק של 2.5 מיליארד שקל, או כ-0.6% מהתוצר המקומי הגולמי, מה שלא מהווה אירוע מאקרו-כלכלי. הנגיד סבור כי כל עוד הגל לא מחריף, פעילות המשק תמשיך לגדול וכיום ככלל היא גבוהה ב-12% משהייתה בתחילת 2020, לפני פרוץ המשבר.

בהקשר זה, אני חושב שצריך היה להקים גוף מתכלל אחד של כל הרשויות, שיוציא מדי יום הודעה מוסמכת ומתואמת על המצב וכל היבטיו. משרדי ראש הממשלה, האוצר, הבריאות, החינוך, הביטחון והרווחה, בתי החולים, קופות החולים והרשויות המקומיות יהיו חברים בו. נכון, הקמת גוף כזה אמנם כרוכה במנהל, משאבים וביורוקרטיה, אך נראה לי כי הנסיבות כיום בהחלט מצדיקות זאת.

מעבר לדוורור נכון, על הממשלה לאמץ כלים ומדדים, שישפרו את יכולתה לבחון את צעדי התמיכה הננקטים על ידה, על מנת לשפרם ולטייבם על פני זמן.

לצורך כך, אני ממליץ למקבלי ההחלטות לעיין בסקר חדש נוסף של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העוסק בעמדת המנהלים במגזר העסקי אודות התמיכות הממשלתיות במשבר הקורונה. נושא זה זכה לעיסוק תקשורתי רחב ואחד מהיבטיו היה שאלת המענקים שניתנו עם תחילת המשבר ובקשתה של המדינה להשיבם במקרים מסוימים.

כאן מדובר בכלי מדעי יותר. המנהלים נשאלו לגבי תוכניות וחלופות שונות שהוצעו להם – חלוקת הלוואות בערבות מדינה, דחיית החזר חובות לבנקים, מתן מימון לעובדים בחל"ת, חלוקת מענקים עבור החזרת עובדים מחל"ת (או שימורם) וחלוקת מענקים בגין ירידת ההכנסות. הממצאים היו מרתקים. לדוגמא, כמעט לשני שלישים לא היה כלל צורך בחלופת דחיית החזרי הלוואות, או חוב, ע"י הבנקים!

מנגד, השימוש הגבוה ביותר נעשה בחלופת תוכניות מימון עובדים שהוצאו לחל"ת (כ-59% מהעסקים הסתייעו בכך). במיוחד סייע הדבר לענפי המסחר והשירותים וכן המלונאות, שנפגעו קשה מאוד. 

התוכנית השנייה בחשיבותה מבחינת העסקים הייתה המענק שניתן בגין ירידה בהוצאות, מה שמסביר את העיסוק התקשורתי ברעיון ההחזר. עוד נמצא, לא במפתיע, כי לגבי כל התוכניות, שיעור העסקים הגדולים שלא נזקקו לתמיכה היה גדול יותר מאשר בקרב עסקים קטנים ובינוניים.

משבר הקורונה לבטח הינו יוצא דופן במקורו, היקפו, הימשכותו והשלכותיו הרחבות – כלכלית, בריאותית וחברתית. התפרצותו המפתיעה הצריכה את מקבלי ההחלטות לזרוק לשדה המערכה שורה רחבה של תמיכות רק כדי לעצור את הסחף. כך בארץ, ובכל העולם.

כעת, בחלוף שנתיים, הגיע זמן לחשוב איך לנהל את המשבר, הנכנס לשנתו השלישית. מדדים כמו זה של הלמ"ס יכולים להציע מדיניות אוניברסלית פחות (כגון המחאה לכל משק בית) וממוקדת יותר באוכלוסיות שהתברר כי הן פגיעות יותר.

כמו כן, ניתן להפנות משאבים רבים יותר לטובת תוכניות שהתבררו מוצלחות, מקיפות ומשפיעות יותר מנקודת הראות של המגזר העסקי, על פני אחרות, תוך טיוב הקצאת המשאבים התקציביים. בעידן של חזרה לגירעון תקציבי פוחת, התועלת למשק מכך תהייה כפולה ומכופלת.

רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות