"חילוץ 2" של נטפליקס הוא הסרט הכיפי של הקיץ

לפני שלוש שנים הפך "טיילר רייק: חילוץ" לסרט המקורי הכי נצפה בתולדות נטפליקס, עם 99 מיליון צפיות בחודש הראשון.

היו לא מעט אלמנטים שעזרו לו לשבור את השיא. למשל, העובדה שהסרט יצא בעיצומו של סגר הקורונה הראשון והיה סרט אקשן גרנדיוזי מהסוג שכנראה היה הופך לשובר קופות גם בבתי הקולנוע, לו היו אז בתי קולנוע. או העובדה שזה הסרט הראשון שהאחים ג'ו ואנתוני רוסו היו מעורבים בו (כתסריטאים ומפיקים) אחרי שסרטם "הנוקמים: סוף המשחק" הפך לסרט הקופתי בכל הזמנים. אבל בעיקר בגלל העובדה שזה היה פשוט סרט מגניב.

סרט פעולה היפר־קינטי, אולטרה־אלים שמאחד סביבו גם את חובבי סרטי האקשן והמכות, האדרנלין והטסטוסטרון, וגם את גבוהי המצח שנהנו מהעשייה הקולנועית נטולת הרבב, מלאת המודעות העצמית, וספוגת אהבת הקולנוע. האטרקציה העיקרית ב"חילוץ" הייתה סצנת מרדף מטורללת שצולמה בשוט רצוף אחד של עשר דקות.

לכן היה ברור שכשייצא "חילוץ 2" (EXTRACTION 2), עם כל הצוות המקורי — כריס המסוורת' בתפקיד הראשי, האחים רוסו כמפיקים וכותבים וסם הרגרייב, איש הפעלולים ששודרג לתפקיד במאי — נקבל אותו דבר, אבל יותר. וזה בדיוק ככה: "חילוץ 2" מכיל סיקוונס שנמשך 21 דקות בשוט רצוף אחד, ולמעשה מאחד לתוכו שלוש סצנות: סצנת מכות, סצנת מרדף מכוניות וסצנת בריחה ברכבת דוהרת שאיבדה את בלמיה. אולם סרט ההמשך,שכבר גרף בשבוע הראשון 84 מיליון צפיות, וסיקוונס הרהב שבלבו, עוררו לא מעט אנטגוניזם. היו שהתלוננו על כך שברור שמה שמעמיד פנים כשוט רצוף אחד הוא למעשה עשרות שוטים נפרדים שהולחמו יחד דיגיטלית, ובמקרה כזה איפה הלוליינות שהייתה כה מבדרת בסרט הראשון? היו כאלה שרטנו שסצנות בשוט אחד נהפכו לקלישאה קולנועית מעייפת. והיו כאלה שגרסו שאין טעם בווירטואוזיות קולנועית אם התסריט דפוק, שהצורה לא מחפה על התוכן. ואילו אנחנו אומרים — שטויות!

אמת, העידן הדיגיטלי הפך את הדבר הזה שנקרא "שוט אחד" למשימה שקל יותר לבצע מאשר בימים האנלוגיים. ובכל זאת, גם אם מבחינה טכנית המשימה קלה יותר, יש כאן עדיין אמירה קולנועית כריזמטית ובעלת נוכחות: סצנה שמציגה את המחול שבסרטי הפעולה, את עבודת הריקוד של השחקנים כשהם מעיפים זה אל זה אגרופים מדומיינים או יורים קליעים בלתי קיימים. זו סצנה בת 21 דקות שמתנהלת בזמן אמת, ומייצגת עלילה בת 21 דקות, והיא אולי צפויה וקלישאית (ברור שהטובים ישרדו) — אבל היא כולה בידור קולנועי עשוי לעילא. גם שאר 100 הדקות סביב אותן 20 דקות הן כאלה: כמו מופע קרקסי של חרבות ופגיונות שנועד לבדר ולשעשע ולהוכיח לצופים שמיטב אנשי התעשייה עבדו על הסרט להנאתם. המקום שבו מעריצי ז'אן קלוד ואן דאם ומעריצי אנדריי טרקובסקי נפגשים, אלה נהנים מאגרופים ושפגאטים, ואלה נהנים מאמירה על נוכחות הזמן ביצירה הקולנועית. וכולם מתמוגגים מסרט שהוא בפירוש וירטואוזי. וגם ממש כיף.