מסילמן ועד בל"ד: הכירו את חבורת "המוכשרים"

1. במקרה של עמיחי שיקלי, גם להספק יש משקל

פסילת חבר הכנסת עמיחי שיקלי נוצלה, כצפוי, כדי לצבוע את השופט יצחק עמית, יו"ר ועדת הבחירות והנשיא הבא של בית המשפט העליון, כשמאלן. העובדה שבאותה החלטה ממש הוכשרה חברת הכנסת עידית סילמן לא הפריעה למלעיזים, שהסלקטיביות הצבועה שלהם היא אומנותם. בהחלטתו צירף עמית לסל אחד את שיקלי וסילמן, גם מפני שהתשתית המשפטית דומה, ואולי גם כדי להפגין ניטרליות פוליטית באמצעות התוצאות ההפוכות: שיקלי אאוט, סילמן אין.

כמובן שזה לא עזר, ועוכרי הדין מהימין התמקדו בשיקלי כדי לטנף את השופט, ולא משנה שלטווח הארוך התוצאה דווקא משרתת את המפלגות ואת הפוליטיקה הפרלמנטרית, וגם מגשימה את תכליתו של חוק יסוד: הכנסת. ומעל כל אלה: פסילת שיקלי היא תגובה הולמת לשחיתות פוליטית.

ועדיין, מה ההבדל בין שיקלי שנפסל לסילמן שהוכשרה? ההבדל לא נעוץ באיזון פוליטי שביקש עמית להפגין, אלא בפער משפטי. סילמן לא הוכרזה כפורשת, ועמית החליט שלא להכריז עליה ככזו, אף ש"הסמיך" עצמו להחליף את ועדת הכנסת בהכרזה כזו. שיקלי, לעומת זאת, הוכרז כ"פורש" בידי הוועדה, ועל השופט עמית היה להחליט האם הוא התפטר מהכנסת "בסמוך לפרישתו" - מה שהיה מאפשר לו לרוץ ברשימת הליכוד. עמית קבע ששיקלי הרחיק את התפטרותו כדי להמשיך ולהטריל במרץ בלתי נלאה את מפלגתו והקואליציה ("גם ה'הספק' הוא אינדיקציה בבואנו לבחון אם ההתפטרות נעשתה בסמוך לפרישתו", כתב עמית), לשרת את האופוזיציה, ולהוכיח עד כמה הוא ראוי להתקבל בעתיד לשורותיה.

"כשלעצמי, איני סבור כי לצורך קביעה והכרזה על חבר כנסת פורש, יש להוכיח קבלת תמורה", כותב עמית, ומקרב בכך את השחיתות הפוליטית לגבולה של השחיתות הפלילית. להפרה במזיד של החוק שקובע ש"לא ייעשה הסכם ולא תינתן התחייבות הבאים להבטיח מקום ברשימת מועמדים לכנסת לחבר כנסת מסוים או לקבוצת אנשים, אלא לאחר היום ה־90 שלפני יום הבחירות לכנסת".

שיקלי התפטר מהכנסת 80 יום אחרי שהוכרז כפורש. עמית סירב "לקצר" לו זמנים למועד החלטת המחוזי בערעור על הפרשתו. וכמו בהסדרי טיעון, הודיע השופט עמית שעמדת היועצת המשפטית של הכנסת, שהכירה בפרישת שיקלי בסמוך להחלטת המחוזי, אינה מחייבת אותו. עכשיו תלוי שיקלי בעליון שאולי יחזיר אותו לכנסת, ואולי ייאלץ להסתפק במשרת שר שנתניהו הבטיח לו - כדי שהחלטת עמית לא תפגע במוטיבציה של העריקים והמושחתים הפוליטיים הבאים.

2. בל"ד בתמיכת הליכוד ובית המשפט העליון

באירוע של פסילת בל"ד התנפח הקרקס הפוליטי שממילא מתרחש בוועדת הבחירות לגרוטסקה שלא הכרנו בעבר. האירוע הרגיל הוא זה שבו פוליטיקאים פוסלים פוליטיקאים אחרים, בתואנות שעוברות את דרך עילות הפסילה החוקתיות: התנגדות למדינה יהודית ודמוקרטית, גזענות, תמיכה בטרור. והנה, גוש נתניהו־בן גביר־חרדים דווקא נעדר מההצבעה על פסילת בל"ד. הפוליטיקה ניצחה את האידיאולוגיה: לימין יש אינטרס להכשיר את בל"ד, כדי שזו תשרוף קולות של ערבים. אמור מעתה: נתניהו גם חיפש שותפות פוליטית עם מנסור עבאס וגם נמנע מפסילת בל"ד.

סביר להניח שבית המשפט העליון יהפוך את החלטת ועדת הבחירות לפסול את בל"ד. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה התנגדה לפסילה, וגם המסורת הארוכה של הכשרת בל"ד בעליון מלמדת על סובלנות ונדיבות שיפוטיים כלפיה. ובמילים אחרות, אם עזמי בשארה שחצה את כל הקווים האדומים הוכשר ב־2003, אין כנראה מצב שסמי אבו שחאדה וחבריו ייפסלו היום.

האירוע שמקרב אותם לאזור הפסילה הוא הצעת "חוק יסוד: מדינת כל אזרחיה", שאילו דבקו בה במרץ גם היום, כנראה שהגנת היועמ"שית היתה ניטלת מהם. בעבר בית המשפט לא התרגש מהרעיון הזה. "הקביעה כי מדינת ישראל היא 'מדינת כל אזרחיה' אין בה כדי לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית", כתב השופט המנוח מישאל חשין, "וכי יישמע מי בטענה כי מדינת ישראל אינה מדינת כל אזרחיה? האם ניתן לטעון כי מדינת ישראל היא מדינת חלק מאזרחיה בלבד? והרי עקרון יסוד הוא בדמוקרטיה: שוויון האזרחים בינם לבין עצמם".

אז זהו, שכבר לא. חוק הלאום, ובשמו הרשמי חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, מקרב את רעיון "מדינת כל אזרחיה" אל סף הפסילה. חוק הלאום מחיל את השיח החוקתי על השטחים בשאלות של סיפוח ואפרטהייד וגם על שאלת השוויון לערביי ישראל. והשיח הזה מקרב אותנו למחוזות שמאיימים להכריע את מרכיב הדמוקרטיה במשוואת ה"יהודית דמוקרטית" שמנסה להגדיר את זהותה של מדינת ישראל.

3. נתניהו ובן גביר בהכשרת השמאלנים

איתמר בן גביר פטור השנה מהצורך להגן על עצמו מפני פסילה בוועדת הבחירות ובהמשך בבית המשפט העליון. בן גביר כבר התנחל בלבבות המשפטיים. הוא ח"כ, הוא חבר בלשכת עורכי הדין, והוא כבר מודד את חליפת השר.

ארבעה מנהיגים היו ל"עוצמה יהודית". שלושה נפלו חלל בשדות הקטל המשפטיים: מיכאל בן ארי, ברוך מרזל ובן ציון גופשטיין. רק בן גביר שרד. לא בגלל שהתנתק מהם ובגד בעקרונותיהם, אלא בגלל שכעורך דין הוא ידע להעלים ראיות. למנוע את "המאסה הראייתית הקריטית" שנחוצה לפסילה בידי היועץ מנדלבליט ובהמשך בידי הנשיאה חיות ושופטי העליון. השופטים והיועץ הכשירו גם את בן גביר וגם את מועמדות הנאשם בפלילים להרכיב ממשלה. יבול לא רע עבור בית משפט שמאלני, אקטיביסט ועוכר משילות שיש לדרוס בגלגלי הדי־9.

לא יהיה ניסיון משפטי נוסף לפסול את בן גביר, אבל האם יהיה ניסיון משפטי נוסף לפסול את נתניהו מלהרכיב ממשלה? מצד אחד, כבר היה פסק דין שמהווה "מעשה בית דין" שחוסם לכאורה עתירה זהה באותו הנושא. מצד שני, השתנו נסיבות: ראשית, יש יועצת משפטית חדשה שאולי תחשוב אחרת ממנדלבליט. שנית, פסק הדין ההוא התייחס בעיקר להימנעות מהתערבות בשיקול דעת חברי הכנסת שתומכים בנאשם, ופחות בשיקול דעתו של נשיא המדינה כמטיל המשימה. שלישית, וזה העיקר, מאז פסק הדין ההוא רק התעצם החשש מפני "ניגוד העניינים". בגלל שהזדקקה מאוד כוונתו של הנאשם ונאמניו להחריב את מערכת המשפט ואת הדמוקרטיה הישראלית כדי להציל את עורו. ואולי הגיע הזמן להחיות מחדש את רעיון "הדמוקרטיה המתגוננת".

4. והשופט עמית מקים את נווה חמציצים

בפסק הדין שהכשיר את הנאשם זכורה תהייתו באולם של השופט עמית: "איך זה שעוזר גזבר ב'נווה חמציצים' לא יכול לכהן תחת כתב אישום וראש ממשלה כן?" מסתבר שעמית נותר נאמן לשכונה הזו. בהחלטתו לדחות את עתירת הליכוד למנוע שידור ישיר של ראש הממשלה יאיר לפיד באו"ם, כתב יו"ר ועדת הבחירות המרכזית: "קיימת משרעת רחבה שנעה בין שידור של מסיבת עיתונאים במתנ"ס בנווה חמציצים לבין שידור נאום בעצרת האו"ם. בעוד בקצה האחד של המשרעת ובקוטב המגנטי של אותו צד סביר להניח כי הבימה תנוצל להשמעת תעמולת בחירות, קשה להלום כי כך ייעשה במסגרת נאום באו"ם".

נווה חמציצים, השכונה מ"פלאטפוס" של גרייניק ואלתרמן, ממלטת את עמית מסכנת ההתנשאות שביחס ליישובי אמת. כמו שבדיני תאגידים וניירות ערך מתואר המשקיע ההדיוט כ"גברת כהן מחדרה", או כמו שאלכס גלעדי תיאר את קהל היעד הנמוך שמביא את הרייטינג הגבוה כ"מסעודה משדרות". אז כדי לא לריב עם תושבי חדרה או שדרות, בנה עמית את נווה חמציצים, שיש לה כבר עוזר גזבר, ועכשיו גם מתנ"ס.