זה הזמן לפעולה: האם הציבור ירים את הדגל נגד האיום על הדמוקרטיה?

"להוציא מיליון איש לרחובות", אמר הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט וקרא למחאה עוצמתית מול תכניות הממשלה המתרקמות. פרופ' אוריאל פרוקצ'יה והיועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן יאיר מקימים את "התנועה הדמוקרטית האזרחית" למאבק א־מפלגתי בשלטון המתגבש. "הקש ששבר מבחינתנו את גב הגמל", כותב פרוקצ'יה, "התבטא בסדר האירועים שכבר התרחשו ואלה שבפתח: ממשלתו הצפויה של נתניהו מכוונת את צעדיה אל עבר הפיכה משטרית שתהיה תיאוקרטית, הומופובית, מיזוגנית ואפלה הנשענת על שותפים בכירים שהשקפת עולמם מהווה איום על עקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק".

ברקע מתאספים העננים השחורים שנעים על הרצף בין מרי אזרחי לבין מלחמת אזרחים. בין התנגדות פסיבית לא אלימה לבין דרגות שונות של התנגדות אקטיבית.

נתניהו עצמו הוביל "מרי אזרחי" כזה נגד ממשלת השינוי. כאשר חיבל בעבודת הכנסת; כאשר יו"ר הכנסת ממפלגתו הפר צו של בג"ץ; כאשר סימן את השמאלנים והערבים כבוגדים וסכנה למדינה; כאשר נאמניו הפעילו טרור מילולי קשה על חברי כנסת ומשפחותיהם כדי לנתקם מממשלת השינוי; כאשר פעילי ליכוד במשכורת חיללו טקס יום זיכרון וקיללו משפחה שכולה — מעשים שדוקרים את ליבת הסולידריות והקונצנזוס הלאומיים. הפעולות האלה קרובות לקוטב הלא לגיטימי של המאמץ להפיל את ממשלת השינוי.

השאלה שעל סדר היום היא: עד כמה ניתן להרוס את הדמוקרטיה באמצעים דמוקרטיים, ועד כמה ניתן להילחם בהרס הזה באמצעים שהם לא תמיד דמוקרטיים. לקואליציית נתניהו יש תשובה אחת: קיבלנו את הרוב בבחירות, זה מה ש"העם" רוצה. לאופוזיציה, כפי שעלה ממחאת ראשי הערים נגד הצבת אבי מעוז בחינוך, יש תשובה משלה: גם לרוב אין זכות לשלול מהמיעוט זכויות יסוד.

אלא שכאן השאלה סבוכה יותר. לא מדובר רק בזכויות של מיעוטים מוחלשים שניתנות לרמיסה בשגרה (ערבים, פליטים, להט"בים) אלא בזכויות של "המיעוט" החילוני. זה שנושא בעיקר הנטל של תחזוקת הכלכלה, הטכנולוגיה, ההייטק. זה שנושא על כתפיו את עיקר מרכיבי החוסן הלאומי.

האם אנחנו שומעים את פעמיה של מלחמת אזרחים באופק? הסופר ויקטור הוגו ב"עלובי החיים", תהה והשיב: "מלחמת אזרחים? מה כוונתו של מושג זה? מלחמה שונה מרעותה במטרתה. אין מלחמות חוץ או מלחמות אזרחים. ישנן רק מלחמות צודקות ומלחמות בלתי צודקות". וזה מוביל לסקירה היסטורית קצרה של שתי מלחמות אזרחים, הצרפתית והאמריקאית בואכה ללקח הגרמני.

המהפכה הצרפתית היא מלחמת אזרחים שבה ההמון בפריז יצא לרחובות וכבש את הבסטיליה. מלחמה זו מוטטה את המלוכה האבסולוטית לטובת רעיונות השוויון, החירות, האחווה, בהשראת עידן הנאורות, ההשכלה ועקרונות שנשאבו מהכרזת העצמאות של ארה"ב.

עקרונות נשגבים אלה של הכרזת העצמאות האמריקאית פסחו על מוסד העבדות. מלחמת האזרחים האמריקאית החלה אמנם בעילה של למנוע את קריעת האיחוד בידי מדינות הדרום שפרשו ממנו, אבל הפכה בהמשך למלחמה על שחרור העבדים, למלחמה מתמשכת לביעור הגזענות. לביעור הרעיון שבבסיס העבדות — שהאדם השחור הוא קניין ולא בן אנוש.

גרמניה הנאצית החזירה את הגזענות לסדר היום, את עליונות הגזע הארי לעומת גזעים נחותים שיש לדכאם, לשעבדם ואף להשמידם. הנאצים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, הגלו ורצחו בהתאם לכללי חוק ומשפט שהקפידו לקיים. סופה של המלחמה שינה את הזירה הבינלאומית (שהחלה להתייחס לזכויות אדם כעניין בינלאומי ולא לאומי־פנימי), אבל גם את הזירות הפנימיות. מאז המלחמה, דמוקרטיות כבר לא מתנהלות אך ורק לפי שלטון הרוב וסמכותו המוחלטת. הן כוננו חוקות ומוסדות שנועדו להגביל את השלטון, להציב לו תמרורי עצור בבואו להפעיל את כוח הרוב כדי לרמוס זכויות אדם.

בישראל, כבר כתבנו על כך לא פעם, אין אף מנגנון של איזונים ובלמים מלבד בית המשפט העליון. מלבד עצמאות המשפט. מלבד היעדר התלות של יועצים משפטיים ושופטים. מי שנוטל את העצמאות הזו הופך את ישראל לדיקטטורה. ובמקרה הגרוע שלנו — לדיקטטורה תיאוקרטית.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ נטל ממלחמת האזרחים האמריקאית את ערכה של מלחמת האזרחים ברוח אמירתו לעיל של הוגו. "בהיסטוריה של עמים גדולים", אמר, "מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקאי, מיהו האדם הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב — הוא יאמר לכם אייב לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים, לא של 'האחדות הלאומית'".

אמוץ עשהאל בספרו "מצעד האיוולת היהודי" כותב: "כילד בניו יורק למדתי על מוראות מלחמת האזרחים האמריקאית. כילד וכנער בירושלים לא למדתי על מלחמות האזרחים של ישראל הקדום, של יהודה החשמונאית, ושל ירושלים הרומאית". בין היהודים תמיד התקיים המתח בין הקנאים למתונים; בין בית שמאי לבית הלל; בין נאמני בית המקדש לבין המתנגדים להבערת האזור; בין נאמני ארץ ישראל השלמה לחסידי פתרון שתי המדינות. אם תרצו — בין היהודים לדמוקרטים.

מדינת ישראל ניסתה עד כה להגביל את השפעת היהדות הקיצונית לשטחים, למדינת האפרטהייד של המתנחלים ולשמר את המרחב הדמוקרטי־חילוני בתוך הקו הירוק. ישעיהו ליבוביץ', שכבר הוזכר כאן, הזהיר שההפרדה הזו לא תוכל להתקיים לאורך זמן. שארץ ישראל תשתלט על מדינת ישראל. תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה המתרקמת הן צעד דרמטי בכיוון הגשמת החזון הזה.

צריך לקוות שהמחאות האזרחיות נגד המהלך הזה לא יגבו את המחירים הגבוהים שנגבו מאבותינו, למשל בסיפור חורבן בית שני.